מדיטציה היא שם כולל למצב תודעתי של גלי אלפא בו אנו מודעים למה שאנו קולטים ובו זמנית מתבוננים. מדיטציה מאפשרת את מידת הקרבה והמרחק בו זמנית.
זהו מצב בו אנו מאפשרים לדמיון ולאינטואיציה לסייע לנו להיות גם הצופים וגם החווים ולייצר מצבים של התבוננות משתאה, של שקט, ריפוי, קליטת מידע, גילוי ותרגום מעשי של רעיונות, פתרונות, הבנות ועוד, ועוד…
אחת הדרכים המאפיינות את הזן בודהיזם ובכלל את שיטות המדיטציה במזרח, הוא אימון בחיבור לריק, לאין, לשקט = העדר מחשבות, רצונות, מאוויים, ציפיות. כלומר תרגול בהוויית שקט ושלווה. המיינדפולנס גם הוא עוסק בכך.
המדיטציה מאפשרת לנו להיות בהנהגה, כך שדבר לא יוציא אותנו מהאיפוס דרך התבוננות על המתרחש ממקום ניטראלי של אבחנה והבחנה, נטול שיפוט וביקורת, מה שהישויות המדריכות מכנות "התבוננות משתאה".
המדיטציה מאפשרת לנו כר תקשורתי ענק המחבר בין עולם הרוח, ההשראה, הדמיון, לתרגומם לעולם הפיזי הלכה למעשה. היא מאפשרת לנו לחבר בין מיידעים, מצבים וכד'.
על מנת לחוות מצב מדיטטיבי חשוב לא להיאבק בשחרור מחשבות, כמו כן לא להתעכב עליהן. למשל: לראות את המחשבות כמו ציפורים, פרפרים, או עננים שמתעופפים ונעלמים.
הרעיון הוא לא להיתפס למחשבה כלשהי משום שברגע שנתפסים אליה, היא הולכת וגדלה, קורמת עור וגידים והופכת לסרט שלם.
אני נותנת למחשבה להיות, "כשאני הבוס" לא המחשבות בוסיות עלי.
נניח שעולה תחושה של פאניקה או של לחץ או תחושה של אי נעימות, יש לקבל אותה כעובדה, היא קיימת, אך יחד עם זאת לתת לה לעבור בעדינות למקום של: אנו המתבוננים, אנו הנותנים להן להיות, כשאנחנו הבוסים, כך שברגע שיש משהו שמפריע או מלחיץ, אפשר למשל לנשוף אותו דרך כפות הרגליים אל האדמה.
יש לנו דמיון שתפקידו, בין השאר, לחבר אותנו למציאות אחרת. קיימים המון רובדי מציאויות מקבילות, גם בתוכנו, הפועלות ומפעילות אותנו בזמן מדיטציה.
למשל, מציאות פיזית שנוח או לא נוח לנו על הכיסא, נעים או לא נעים לנו. קר לנו, חם לנו…
מציאות רגשית שגם אם פיזית יכול להיות לנו לא נוח על הכיסא, איננו מרגישים זאת היות ומאד נעים ומחבק לנו.
יכולה להיות מציאות מנטאלית שמפעילה אותנו כמו למשל, "שהמנחה יסיים כבר לדבר, הוא מדבר יותר מדי, אני זקוקה לשקט"…
המציאויות בתוכנו הן מרובות ויש המון רבדים, המון עולמות. אנחנו מתחברים ברגע נתון רק למה שנמצא באיזשהו רובד בתוכנו, או מחוצה לנו המתמגנט אלינו.
המודעות לכך חשובה על מנת להפסיק לתת כוח למחשבה או הרגשה מסוימת להפריע לנו במדיטציה.
חשוב לא להתעסק בספקות. למשל; אם מה שאנו חווים או קולטים מציאותי או לא מציאותי, נכון או לא נכון. לאפשר תמימות וסקרנות מגלה. כך נוכל לגלות כוחות נוספים בתוכנו, כוחות אינטואיטיביים, רגשיים, להרחיב את יכולת הקליטה, להגביר את הביטחון והעוצמה שלנו, דרך נתינת מקום מכובד לשימוש בדמיון ובמדיטציה.
תוך כדי הלמידה, מתוך החוויה, חשוב לעשות מדיטציה ממקום פתוח, בבחינת "מה שיהיה יהיה". אנו לא יודעים מה יהיה, לא מתכננים מה יהיה, לא נמנעים מדבר, לא מזמינים דבר, אלא פשוט מתחברים למדיטציה באופן חופשי מאד.
תוך כדי המדיטציה נכנס הרבה פעמים השכל האנושי כאמצעי המנסה בכול כוחו לעזור לשמור על השליטה שלו. זה בסדר שזה ישנו, חשוב שנהיה מודעים לכך ולאט לאט נהפוך את המוח האנושי למתורגמן של הדמיון והקליטה, במקום לשומר סף שאינו מאפשר למידע שאינו ברשותו כבר, להגיע.
להזכירכם שהמוח האנושי המודע מתבסס על 5% מהידע הטמון בתת ועל המודע שלנו… השכל האנושי הוא בבחינת "חור מנעול" קטן (חמישה אחוז מתוך מאה), שמחליט מה טוב ומה לא טוב, מה נכון ומה לא נכון, משמש להגנה שלנו, במובן של חיבור לתוכנה הישנה, על מנת שנוכל לתפקד בכדור הארץ, כיאות.
הפחד שאם הוא יהפוך המתורגמן של המידע נאבד שליטה, כאילו נהיה במקום לא בטוח. השכל האנושי זה המסגרת של מה נורמטיבי, מה בסדר ולא בסדר, נחשב ולא נחשב בכדור הארץ. אנחנו רוצים להפוך את השכל למתורגמן, שבנוסף למה שאנחנו יודעים לגבי איך להתנהג ולהתנהל בכדור הארץ ובאיזו שפה לדבר, יאפשר לנו לקבל מידע נוסף שיעשיר את חיינו.
מדיטציה היא דרך לתקשר דרך הדמיון ובעזרת החיבור לאינטואיציה וזהו מעשה רקמה מאד מורכב. כשאנו מתחברים לאינטואיציה המון תאי זיכרון נפתחים לנו. תאי הזיכרון יכולים להיות קשורים לניסיון הפרטי שלנו, למה שלמדנו בחיים האלה, למה שלמדנו בעולמות אחרים. זה יכול להיות קשור לניסיון של קבוצה, של עם שאנחנו מחוברים אליו. הזיכרון מאד מורכב, זה לא משהו סלקטיבי ולכן לא כדאי להתעסק עם השאלה אם זה בא מתוכי או זה בא מבחוץ, לאט, לאט זה יהיה ברור.
מה שעולה זה הדבר הכי נכון והכי בסדר באותו רגע.
הרבה פעמים כשאנחנו מתחילים להתאמן במדיטציה, אנו "פתאום" מרגישים צמאים, חווים גלי חום וכל מיני תופעות פיזיות. לפעמים מגרד במקום של הכתר, יש תחושת נימולים. יכולות להיות כל מיני תחושות פיזיות בזמן המדיטציה.
מבחינתי זה חשוב כיוון שנותן איזשהו ביטחון שאנו מרגישים משהו, והרבה מאיתנו זקוקים לביטחון שאנו מרגישים משהו וזו לא סתם המצאה.
כל העניין של האימון המדיטטיבי הוא עניין של הסתגלות. יש כל מיני תופעות, נוח/לא נוח עם מוסיקה. לרב האנשים קשה להתחבר לשקט ושבעיני החיבור לשקט מאד משמעותי.
בתרגילי דמיון מודרך או שימוש באינטואיציה ככלי תקשורת בין הרוח לחומר, חשוב לפרש את מה שאנחנו קולטים בבחינת מה זה אומר לי? אין אף אחד בעולם, ביקום, שיודע יותר טוב מכם מה שנכון לכם.
ההרגשה הראשונית שלכם, זה גם החיבור לאינטואיציה ולידע הפנימי שכל כך התרחקנו ממנו בכדור הארץ, כי הרי "כולם יודעים יותר טוב מאיתנו איך עלינו להתנהג ומה נכון לנו ומה לא"… במקום זאת נעסוק במה שאנו חשים, מה שההרגשה אמרה לנו זו האמת, זאת האמת לרגע.
אני מאמינה בדברים האינסטינקטיביים האינטואיטיביים שעולים בבת אחת. ברגע שמשהו עולה בבת אחת מתוכי, זאת האמת מבחינתי. לא צריך להתעסק בעניין של מאיפה זה בא.
המדיטציה נותנת לנו מודעות לרגע נתון של זמן והרבה פעמים מעבר לו.
זה נותן לנו מודעות לגבי עצמנו, נותן לנו אינדיקציות למה שקורה לנו.
על מה חשוב להתאמן כשעושים מדיטציה:
א. להיות ערים למה שאנחנו חשים ומרגישים ולתת לתחושות להיתרגם לשכל, למילים.
ב. לרשום כול מה שאנחנו מרגישים וחשים. כשאנחנו רושמים את מה שאנחנו מרגישים וחשים אנחנו יוצרים ערוץ שלאט, לאט נפתח ומאפשר הגדלת הקליטה ותרגומה "לגוף הסרט".
המטרה: לעזור לעצמנו לכוון את האינטואיציה בערות בעיניים פקוחות, להסתובב בחיים ערים, קולטים, יודעים, מקבלים תשובות, רואים תמונה יותר רחבה, מחוברים לרשת של אופציות וכו'.
ג. אחת הדרכים להתחבר לזה היא דרך הכתיבה המדיטטיבית. כתיבה בלי אג'נדה, תמימה ומאפשרת לדמיון להתחבר למציאות. אפשר לכתוב ולתקשר בעיניים פקוחות. סיפור שלם של ידע יכול לעבור בעיניים פקוחות. זה כמו מצב שבו אנחנו בוהים במשהו, כמו למשל, בנר.
ד. עצימת העיניים חשובה כי היא מאפשרת לנו לנתק את עצמנו מהסביבה, כדי להרשות לעצמנו להשתמש בדמיון ועל מנת שדבר לא יסיט אותנו. אני עוצמת את העיניים כשהישויות המדריכות מעבירות דרכי מידע או מדיטציות על מנת להיות בריכוז מלא.
ה. לא לעשות השוואות: כל אחד מאיתנו הוא אחד יחיד ומיוחד. לכל אחד מאיתנו יש את הדרך המיוחדת שלו ללמוד. יש לו את הדרך המיוחדת שלו להתפתח. יש לו את המטאפורות המיוחדות שלו. אין שני אנשים שהם אותו דבר. יש כאלה שהם דומים קצת, יש דומים יותר, אבל אין אותו דבר. לעשות השוואה זה לעשות לעצמנו את העוול הכי גדול.
על מנת להתפתח כל אחד מאיתנו אמור למקד את תשומת הלב בתוך עצמו, איך הוא קולט, איך הוא יכול לראות, ולא בהשוואה למישהו אחר. זה אף פעם לא אותו דבר. אין מודלים בקטע הזה. מי שמחפש מודלים מכשיל את עצמו כי הוא מנסה למצוא דרך של מישהו אחר.