ההבדל בין ברכות לבין תפילות הוא בכך שכשאנו מברכים העוצמה בידנו כשאנו מתפללים לכוח חיצוני (איננו מודעים לכך שהוא חלק מאתנו), אנו מוסרים את הכוח למישהו או משהו אחר.
התפילות נפלאות ומבורכות אלא שחשוב שהדגש בא מתוכנו, מתוך העוצמה שבנו, מתוך אחריות מלאה ליצירת המציאות שלנו, במקום מלהטיל את יהבנו על בורא עולם, על הגורל…. כשאיננו נובעים מכוח פנימי של אמון בעצמנו, בחיים, בכך שהכל נועד לטובתנו העליונה והמיידית כבחירת הגשמה, איננו יוצרי המציאות שלנו אלא היצירה המופעלת על ידי כוח חיצוני.
במקום להתפלל לאלוהים שבפנים, לבורא שבתוכנו, ליכולת יצירת המציאות שלנו והעצמתנו אנו, (שהרי כל אחד מאיתנו הוא ניצוץ אלוה ממעל), אנו מתפללים למשהו חיצוני שייתן לנו, שישמור ויגן עלינו. שכחנו כבני אדם בכדור הארץ שאנו שייכים, אהובים ומוגנים מעצם היותנו ולכן לרובנו יש תחושת חסר באיזה שהוא תחום בחיינו ואנו מחפשים את המשהו העליון שיציל אותנו.
זהו אינו מצב של שוויון ערך.
כמובן שניתן לשלב בין השניים – להאמין ביכולותינו ובאחריות שלנו וגם להתפלל לכוח הבורא שיעזור לנו.
הכוונה לנקודת ההישענות הפנימית מבחינת התפישה שלנו את עצמנו ואת החיים, נקודת המוצא ממנה אנו נובעים יוצרת את המציאות שלנו.
כשאנו מכירים בכוחנו לבחור, להתייחס, להגיב ליצור את המציאות שלנו, אנו מתנהלים כ"יוצר" ולא כ"יצירה" המושפעת מדברים חיצוניים כאילו שהאוטונומיה ליצירת המציאות אינה בידנו אלא קשורה, או כרוכה בתנאים הקשורים לחינוך, לתרבות, לתבניות חשיבה ואמונה, היכולים למנוע מאיתנו לחיות ולפעול על פי האמונה שלנו.
למשל, אמונות כ"לא מגיע לי", "אני לא מספיק", תחושה שאנו קיימים על תנאי או בתנאי, רגשות אשם וכדומה תוצאתם יכולה להיות שימת הכוח בחוץ, לרבי, לקאדי, לכומר, או לריבון עולם בכבודו ובעצמו. קרי, איננו הריבון על חיינו, אנו מעבירים אחריות לאושר שלנו למישהו/משהו אחר.
מדובר בהתייחסות הבסיסית כאחראים על יצירת המציאות שלנו. לקיחת אחריות על המציאות מאפשרת שינוי דפוסים המונעים את אושרנו (בדרך כלל בלי דעת). קשה מאוד ליצור שינויים רצויים בחיינו כשאנו חורטים מעגלים של כאב וסבל, למשל.
איננו לוקחים אחריות על אושרנו כשאנו מצפים שזה יבוא מבחוץ, או לחילופין, כשאיננו נותנים לדברים רשות להיווצר, הם לא יקרו.
זהו נושא מאוד מורכב מפני שנוגע בהמון רבדים: בהבדל בין יצירת המציאות אותה אנו יוצרים במחשבה, וממגנטים אותה, לבין הילד הקטן, או חוסר הביטחון, חוסר האונים שבתוכנו, המחפש שיצילו אותו מבחוץ, שאינו מחובר לכוח, ליכולת ולעוצמה שלו ולכן לא לוקח אחריות על אושרו.
כאמור, ניתן ורצוי לשלב בין השניים – להאמין ביכולותינו ובאחריות שלנו וגם להתפלל לכוח הבורא שיעזור לנו. כשנהיה מודעים לכך שכל אחד מאיתנו מהווה שלוחה של הניצוץ/הנשמה שהוא, אחד מאוסף של השתקפויות, נוכל להתחבר להרגשת הביטחון, לאמון שאיננו לבד, שכל הידע, הניסיון המצטבר והיכולות נתונות לעזרתנו באופן אוטומטי, כך גם הישויות המדריכות, נאפשר לעצמנו לחיות דרך תפישה יוצרת מציאות – חיבור לאנרגיה חדשה של אמון מוגנות וביטחון מתוך שוויון ערך מלא.
חשוב להתאמן, כל אחד בדרכו, לפתח הבנה והפנמה בכוח היוצר שלנו. האימון דרך מדיטציות, דמיון מודרך ועוד, מחבר אותנו לאט, לאט למיקוד, להקשבה, לרגישות הקולטת, פותח את האנטנות שלנו, מחדד אותן, עוזר לנו ליצור את המציאות שלנו בצורה שיותר מתאימה לנו.
כל אחד בוחר את מה שמתאים לו. הדבר היחיד חשוב לי להדגיש שוב ושוב, זו המודעות לעצמנו, הנאמנות והאחריות להתאמן על מנת להפוך ליוצרי המציאות שלנו הלכה למעשה.