קיים רגש קיומי ורגש יקומי. כלומר, מה שאנחנו מכנים רגש בכדור הארץ, מהווה ערוץ אחד מתוך אפשרויות גילום או גילוי הרגשי שקיים ברגש היקומי. הצופן של כל נשמה מורכב מהיבטים שונים שאחד מהם מכונה בפי הישויות "מהות הרגש הבסיסית". הכוונה היא לאיכות נישמתית קולטת, כמו נושמת אל תוכה את הסביבה, מושפעת ממנה ומגיבה בהתאם. זוהי איכות סופגת, רושמת ללא שיפוט, או ביקורת, הקליטה התחושתית האינסטינקטיבית של הנשמה, המסמלת את כל סוגי הרשמים התחושתיים שהנשמה קולטת וחווה מרגע שהיא הופכת להיות אינדיבידואל עצמאי, מראשית דרכה.
הרגש האנושי /קיומי הוא גרסה של הרובד הרגשי הנשמתי, שכן כל אספקט של הנשמה חווה צורת רגש אחרת בהתאם לעולם אליו משתקפת, נולדת, הנשמה. כך מתמלא סל החוויות הרגשיות בכל עולם.
רגש אנושי אם כן, נובע מחוויית חיים בכדור הארץ, תלוי בתפישת עולם, באמונות, בדעות, בקביעות, בהתרשמויות ובמסקנות שהסקנו כתוצאה מהגלגולים בעולם ארץ.
הרגש היקומי מכונה בפי הישויות "יחסי גומלין בין הכול להכול – אהבה חובקת כל" שיש בה היענות אינסטינקטיבית מתוך קבלה והכלה בתנועה ותנודה מתמדת. במכוון איני משתמשת בביטוי אהבה ללא תנאים המקובל בעולמנו, היות וברגע ששמים את ה'לא', זה תנאי ולכן קיבלתי את עצת הישויות להשתמש בביטוי אהבה אוניברסאלית/אהבה חובקת כל. אהבה אוניברסאלית פירושה היענות אינסטינקטיבית, זרימה של יחסי גומלין של הכול עם הכול, תוך היענות לעצמנו ולסובב.
בעוד שבאהבה הקיומית- האנושית ישנם בלי סוף תנאים למימושה. התנאים קשורים ל"איך" מתייחסים אלינו, איך רואים אותנו, באם אנחנו מרגישים שווים, אם אנחנו מרגישים שייכים וכן הלאה, והם קשורים לכל מה שעברנו לאורך הדרך. כל רישום הרגשות שחלקם הגדול הפך לדפוסים, דעות, אמונות ש"ככה זה וזה אסור, זה מסוכן" וכדומה. כל זה קשור ברגש האנושי.
במובן מסוים הרגש האנושי, יחסית לקשת התחושות הרגשות ויחסי הגומלין הקוסמיים, מצומצם. הוא מאד ממוקד, קשור לחמשת החושים ונובע מהם. מושפע מהפירושים שלנו והפירושים שלנו מושפעים ממנו.
הרבה פעמים לאורך הדרך, הביטוי של אהבה בכדור הארץ נע בין קירבה למקורו היקומי ולהתרחקות ממנו במקומות הפגועים והפוחדים שלנו. למשל, האכפתיות, הנדיבות, הנכונות להתחלק ולהשתתף, להיות חלק מ…. החמלה והחסד שקיימים באהבה יקומית. יחד עם זאת, הרגש האנושי קשור גם עם מסקנות ודעות שהסקנו דרך הניסיון המצטבר שהרבה פעמים במקרים של פגיעה מאד קשה, קשה לנו להתחבר לרגש האינטואיטיבי הזורם, לאהבה היקומית, להיענות האינסטינקטיבית.
הרגש האנושי, בשל הדרך המיוחדת שאנחנו עוברים בגוף אנוש, נהייה יותר מחודד, יותר מוגדר והרבה פחות זורם וחופשי מעצם כל החוקים והדפוסים החברתיים שעל פיהם אנחנו כן או לא מקבלים את עצמנו, כן או לא מקבלים אחד את השני, כשהמטרה היא להגיע "לאחדות ניגודים הרמוניה שלמה" בתוך עצמנו ועם הסובב אותנו. לאורך הדרך אנחנו חווים יותר ניגודים והרבה פחות הרמוניה.
כבני אנוש אנחנו אוהבים את עצמנו בעזרת האהבה שלנו לזולת. כשאנחנו אוהבים מישהו אחר, אנחנו מרגישים את האהבה שקיימת בתוכנו. אנו נוטים לראות את ההשתקפות של הדברים שאנחנו אוהבים אצל השני וקיימים בנו ואז אנחנו אוהבים אותו. זו ההשתקפות שלנו בשני כך אנחנו אוהבים אותו ואוהבים את עצמנו.
הרבה פעמים בלי דעת, אנחנו לא באמת אוהבים את השני כמות שהוא ועל מה שהוא. אנחנו אוהבים אותו על כך שאנחנו רואים בו מראה של הדברים שקיימים בנו. כאמור, בלי להיות מודעים לכך, כלומר האחר מהווה אמצעי לאהבה עצמית. אך כשאנחנו מגלים שהאחר איננו בדיוק מה שראינו וחשבנו, את מי שהוא מעבר להשתקפות האהבה, נוצרים קשיים וכאבי התפכחות ביחסים.
במהלך האהבה הזאת אנחנו שוכחים בלי משים שלשני תפישת עולם וצורך משלו, טעם ייחודי, חלומות, כמיהות, שגם הוא רוצה לעוף… ובעצם מפסיקים להתייחס אליו כאל ישות עצמאית, נשמה בעלת רצון ומחשבה משלה ודרך משלה. ומתייחסים לאנשים שאנחנו אוהבים כאילו הם שלוחה של עצמנו. כך שאם השלוחה של עצמנו לא מתפקדת כראוי, צריך מהר "לשפץ" אותה או להחליף אותה…
פעמים יש לנו איזשהו חלום או כמיהה של מה זו אהבה וכשאנחנו רואים מישהו שדומה לכמיהה הזאת, אנחנו מיד מלבישים אותה על השני ולמעשה אנחנו אוהבים את הדמות שהלבשנו ולא את האדם בעצמו. כשאנחנו יותר תלויים באחר, אנחנו מאפשרים לו פחות ופחות להתפתח.
אהבה פירושה להסתכל על השני כמות שהוא ולומר לו: אני אוהבת אותך, צא לדרך לשלום, אם תזדקק לי תן לי סימן. אם תיפול, אציע את תמיכתי, אם תבקש אני אעזור לך. באהבה פירושה שמירת מרחק ביני לבין האובייקט האהוב למרות שהנשמה מרגישה קרבה מאד גדולה, אין סתירה.
יהושפט מישויות ספיראלת האור, אחד משני הישויות המדריכות האישיות שלי, מדבר על מידת הקרבה והמרחק הנכונה בכל רגע נתון של זמן ועל הצורך במרחב שיאפשר לנו לתת לעצמנו ולראות את עצמנו ואת השני. ככל שאנחנו נצמדים ותלותיים המרחב והראייה מצטמצמים.
כשמדובר באהבה אוניברסאלית, פירושו שכל אחד שווה לנו בדיוק, לא יותר ולא פחות מאיתנו. לכל אחד הדרך שלו, הכיוון שלו ועליו ללכת בדרך ובכיוון הזה על מנת להגשים את בחירתו.
אהבה אינה דיבור, אהבה זו עשייה, זו מהות. התגמול שלה נובע מעצם הנתינה. הוויברציות שנוצרות מהנתינה, ההדהוד שעובר אל הדמות שאותה אנחנו אוהבים וחוזר אלינו, זו הזנה מתמדת. אנחנו נותנים וניזונים מעצם הנתינה. זו אינה אהבה שתלויה בדבר. התקשורת נעשית מאליה, הכול מחובר עם הכול, הכול זורם להכול, אנחנו משפיעים, מושפעים, יש ערבות הדדית, יש אינטרס משותף. אלה דברים של אהבה קוסמית שאנחנו יכולים להתאמן בהתקיימותה הלכה למעשה בכדור הארץ.
ישויות ספיראלת האור:
"רגש במיטבו (החושים הארציים) = כלי לביטוי החושים הקולטים המאפשר הנעה או הוצאה מהכוח אל הפועל, מאפשר תרגום ל'גוף הסרט'.
הרגש הוא המעורר את הגוף ומאפשר לו להתחבר לידע. רגשות ארציים מאפשרים את מיצוי חווית התבנית, השביל הנבחר, בשל 'הבידוד' ההפרדה בין האישיות לאופי. במילים אחרות הפרדת האופי מהטבע"
"אופי" הכוונה לאופי נשמה. "טבע" – הכוונה לדמויות, "לתלבושות" אותם אנחנו לובשים ברגע נתון של זמן בכדי להגשים את האופי, אבל זו אינה המהות זה רק התלבושת, זה הטבע. מעצם חוויית ההתגשמות הנשמה חווה עצמה בגלגולים שונים כאישיות נפרדת (טבע), ממהותה הנשמתית.
ישויות ספיראלת האור:
"חווית קרן אחת (דמות אחת) עד תום מתאפשרת על ידי הרגש + החושים. הרגש הוא המוליך המאפשר לחושים להתחבר ולצרף צירופי צירופים של תחושות, תובנות אינטואיטיביות ולהביאם לידי מודעות הכרתית.
הרגש הוא זה שקשור לתדר ההנעה בקשר ישיר מפני שהוא זה שמאפשר להוציא מן הכוח אל הפועל, הוא מאפשר הצתה".
לסיכום:
הרגש הקיומי מצביע על מה נחוץ לנו בשביל הקיום, מה מסוכן ומאיים על קיומנו. כלומר הרגש האנושי, הקיומי, ההישרדותי קשור בהרבה מאד תפישות עולם, תפישות תרבותיות, תפישה של אני את עצמי, מה טוב ומה לא טוב, מה בסדר ומה לא בסדר.
הרגש הקיומי סובייקטיבי, צר יחסית לרגש היקומי המייצג סובייקטיביות רחבה המתרחש בתנועה מתמדת בלי שום מאמץ וכולל את כל התחושות והקליטות. בירידה לגוף הפיזי בכדור הארץ, נשתכחה הידיעה בשל דרך ההתנסות בכדור הארץ. בעולם של הגוף יש גבול חוויה מסוים, התפישה הופכת להיות מותאמת לגבול זה, לעולם הזה, על מנת שאפשר יהיה להתמודד בו וכאשר אנחנו חוזרים שוב ושוב לאותו עולם לתפישה הזאת יש משקל שהולך וגדל.
יש לנו בחיים האלה כל מיני הטבעות אוטומטיות אם כן אוהבים אותנו, או לא אוהבים אותנו, אנחנו כן שייכים, או לא שייכים ולכן בכל התהליך של האינדיבידואציה של הנשמה שזוהי כאילו הפרדה מכל האחדות לה אנו זקוקים על מנת לממש הפוטנציאל שלנו. הרגש הקיומי כתוצאה, הוא משהו יותר מצומצם ויותר מוגבל לא מתוך שפיטה וביקורת, אלא מפני שזה כך צריך להיות.
כאמור, הרגש האנושי מתבסס על נקודת הראות האנושית על התרבות, על איך אני מרגישה, אם אני חלק מהכלל, שייכת, אהובה, מקובלת בתוך בני האנוש וכדומה. וזה יכול להיות לגמרי מנותק מהרגש היקומי מפני שאני מתייחסת באותה תקופת התנסות אך ורק לניסיון המצומצם שלי.
בכדור הארץ אנחנו נמצאים עכשיו באיחוד גבולות חוויה (שחווינו בכל הגלגולים שלנו) ולכן גם מתרחבת היכולת הרגשית להכיל ולקבל, הטולרנטיות גדלה, היכולת שלנו להבין, לקבל עצמנו ואחרים. אבל כל עוד לא נוצר קשר בין מסקנות מכל ההתנסויות לא מתאפשרת התחברות.