מצוקות העיתים, כך אני מכנה את התקופה הארוכה הזו המפגישה אותי עם פחדים, חרדות וחששות קיומיים ורגשיים כאחת…
תקופה בה עולות שאלות ותהיות לגבי אחריותי בחיים, תפקידי כאם, כאדם עלי אדמות. התחושה היא של מאבק בין דעות, אמונות וקביעות משכבר הימים, לבין מה שנכון ומדויק עכשיו בהתאם ותואם, לגילי, למצבי ובכלל לתפישות עבר, שלחלקן אני נהיית מודעת רק שהן עולות.
אני מוצאת עצמי נכנעת להרגלים שכבר לא משרתים, מגיבה באינסטינקט של לביאה המגנה על גוריה והעיקר מגלה כי תחושת האחריות והאכפתיות נתפסת על ידי אחדים, כאילו שתפקידי לקחת אחריות או יותר נכון להמשיך לקחת אחריות, לסייע, לתת, לתמוך גם כשאין ביכולתי… ציפייה הנובעת אמנם מהתפישות שלהם, אך לי יש חלק בכך ורק בחלק שלי ביכולתי לטפל, גם כשהם ממשיכים לייצר את אותן תגובות וציפיות…
מכיוון שאני מתייחסת לכל הנקרה בדרכי כמראות גילוי והתפתחות, אני שואלת את עצמי מה חלקי וכיצד אני משנה אמונות, המלוות אותי כבת אנוש כנראה מאז ומעולם. כיצד אני מפתחת מודעות ויוצרת הלימה בין מה שבאחריותי ומה שכבר לא. כיצד אני זזה הצידה ופועלת מכל הלב, הלכה למעשה, מתוך הזיכרון שכל אחד מאתנו הוא נשמה שבאה להגשים עצמה דרך ההתגשמות האנושית, באהבה חובקת כל.
החיבור ל"זיכרון ההיות" כפי שמכנות זאת הישויות המדריכות, אומר בין השאר שאני זוכרת ומכבדת את דרכי כמו גם את דרכו של אחר, גם כשדרכו עומדת בניגוד או בשונה לערכיי, קבלה שאין פירושה הסכמה. קבלה של כבוד לדרך ומתוך כך כבוד לדרכי. להתאמן וללמוד להרפות מביקורת, שיפוט וכיוצא באלה, הגוזלים אינספור אנרגיות ולהתאמן בשימת דגש מודע ובמודע, על קבלת המצב, הדברים, מתוך חיבור למה נכון עבורי מתוך קבלת המצב = "התבוננות משתאה".
נכון, זה ממש לא פשוט עבורי ואני מניחה שיש אחרים שיסכימו שזהו אתגר עצום, אך מאידך להמשיך לחשוב, להתנהל, לחיות ולעשות, מתוך אותם דפוסים, גובה מחירים עצומים שאני מבינה שעל מנת להפסיק לשלם אותם ולעשות שלום עם עצמי, עלי למצוא דרך אחרת, להקשיב להדרכת הישויות ולשנות את התפישה/התפיסה שלי.
הישויות מכנות זאת חיבור ל"התבוננות משתאה" על מנת ניתן יהיה לחוות את החיים מתוך נוכחות מלאה.
לאורך השנים ניתנו וניתנים לי ולקבוצות הלימוד שאני מנחה, אינספור תרגילי אימון בחוויית נוכחות, על מנת לחוות נוכחות כאן ועכשיו בכל מאת האחוזים בכל רגע נתון…. מה שאומר שעלי להשתחרר ולשחרר לחלוטין את האחיזה שלי במסקנות עבר, או בציפיות עתיד, כיוון שאין מצב שאהיה נוכחת כשמניעות אותי מסקנות עבר או כמיהות וחלומות עתיד.
הישויות המדריכות מדברות על מעבר ל'הווה מתמשך' קרי שהעבר והעתיד מצויים בתנועה מתמדת בהווה שלנו, כך שכל מה שנחוץ לנו מצוי לרשותנו לא משנה מתי, איך וממי למדנו זאת.
אני נזכרת במטאפורה שנתנה לי פעם רות אלי עליה השלום, מורתי וחברתי, כשתיארה את מצב מודעותנו כבני אדם כאילו אנו חיים בארמון בעל 1000 חדרים, אך מודעים לחדר אחד בלבד, מתוכו אנו מתבוננים על העולם ואין לנו מודעות לאינספור נקודות מבט, הבנות, ניסיון מצטבר, כישרונות, כוחות, אפשרויות מימוש וכיוצא באלה, הנתונים לנו כשנגלה שה"חדר" הוא אשליה, רקע, המאפשר את מימוש פוטנציאל הנשמה, רקע שנועד לצורך הגשמה דרך חוויה = אשליה לצורך, וכבר ניתן לפתוח את דלת החדר ולהיות מודעים לרעיון ולגלות אט, אט, את 999 החדרים האחרים….
כשאני ממשיכה לחשוב את אותם הדברים על אדם מסוים, אין שום סיכוי שאגלה מעבר לכך, שהרי אישיותו של כל אחד מאתנו הרבה יותר מורכבת ועשירה מדעתנו, או מדעתו של אחר עלינו.
וכאן נכנסו חבריי האהובים ספיראלת האור להמשיך להאיר דרך:
ישויות ספיראלת האור: "ראשית הודיה לך אהובה על שימת הדברים ואתגרי השינוי בלשון אנושית בהירה. אכן, אתגרים גדולים כגודל הוויתור על תפישות עולם אנושיות כאמת, כבסיס, כקרקע יציבה… שהרי, אין דבר שנשאר קבוע באמת ולא בכדי משתמשים אנו שוב ושוב במשפט 'הדבר הקבוע ביותר ביקום ובקיום הוא השינוי', אלא
שאינכם מבחינים בשינויים עד שאינם ניכרים באחד או יותר, מחמשת החושים שלכם.
תשומת הלב האנושית פועלת, מבחינת המודע ההכרתי, דרך 5 חושים בלבד, כך כל עוד המודעות העל-חושית אינה פוגשת את החושית.
ניתן על כן לאפיין את השינויים המתרחשים בתפישה האנושית, דרך החיבור ההולך וגובר לחושים העל-חושיים בהתחברותם למודע האנושי בהכרה.
המידע שאנו מעבירים לעולם ארץ מיועד על מנת להרחיב את תשומת ליבכם המודעת לחדרים אחרים, או נוספים, בארמונכם וביקום. כך, מתאפשר לחושים ההכרתיים להתחבר לעל-חושיים במודע ההכרתי ולהרחיב את השדה האנושי הקולט.
קרי, התפישה האנושית פותחת את גבולות המחשבה מעבר לתוכנה היצוקה זה מכבר.
כך את יקרה, תלמידיך ואחרים ב'כדור לימוד' עוברים תהליך המכונה שכלוף כרטיס הזיכרון האנושי בזה היקומי, היוצר תהליך של הגדלת יכולת הקליטה והתרגום במוח האנושי. תהליך זה משפיע על הפיזיות בדרכים שונות; מהמצאות ותובנות חדשות בתחומים רבים ועד קשיים פיזיים המתבטאים באנרגיה ירודה, או גבוהה ובנדנדה ביניהן, במכאובים שונים שאין להם הסבר, בעליה של אי שקט, פחדים וחרדות הנובעים מאובדן או שינוי במוכר ובידוע ובתחושות אובדן שליטה. למשל, כעליה בקיצוניות של קבוצות המנסות לשמר בכוח את חוקיהן, בבעיות נפשיות כדיכאון, תחושות של חוסר תכלית, פחדי שינוי וכדומה לאלה.
מה שאת חווה בעולמך, בדרך זו או אחרת, קשור לתופעות הנובעות מהרחבת יכולת הקליטה ועיבוד הנתונים. ניתן לראות זאת הלכה למעשה בפער בין דפוסי לימוד וחינוך ישנים לבין הילדים הנולדים בעשורים האחרונים. נשמות בעלות מיפתח זיכרון חדש המותאם כבר לשינוי, הלומדים את מיפתח הזיכרון הישן על מנת לסייע בשינויו.
אכן, כל אנשי המאסה הקריטית מחושלים ומצוידים בכלי השינוי הנחוצים ליצירת מימדי חשיבה חדשים, אך הדבר אינו מונע את נפתולי דרכם ב'תלבושת' או דרך ה'תלבושת האנושית'.
אומר הדבר שחרור מאחיזה בתבניות כל שהן. שחרור מאחיזה, פשוטו כמשמעו; להרפות אחיזה. הדבר אומר שכול הדפוסים, האמונות, המחשבות, הקביעות והרגשות קיימים בזיכרון, אך משמשים כאבני דרך להבנת והכלת התוכנה הישנה.
אומר הדבר שהרגלים וקביעות אינם מנהלים עוד. אומר הדבר כי המושכות עברו לידי 'מהות האור', הרוח המנהיגה את הגוף, במקום כפי שעדיין מתקיים, שהגוף מנהל את החיים. המושכות עוברים לידי התודעה הרחבה, לידי הצופה המנהיג את החווה.
עד כה החווה משל ברוח ביד רמה משום דפוסי ההישרדות והקיום הנהוגים בתוכנה האנושית.
פריצת דרך עצומה המתאפשרת דרך הישענות על חלק הנצח המאפשר חיים לגוף ובגוף, במקום כפי שעדיין נהוג, על יצירתו/הגוף.
בהישענות על חלק הנצח הכוונה לחיבור לאמון מלא מעצם היותכם נשמה ברואת 'אנרגיית האם' = הבורא, אחת יחידה ומיוחדת וחלק מהכלל, שהכול נועד עבורה, לטובתה, להתפתחותה ומיצויה המיטבי, עם ודרך כל הסובב.
הישענות על חלק הנצח פירושו שלעולם אינכם לבד, שהכול וכולם מצויים בתקשורת
מתמדת ומסונכרנת, גם אם וכשהמוח האנושי אינו מבחין בכך, ושתחושת בדידות או לבדות, מצביעה על שכחה של כול האמור לעיל, על נטישת זיכרון הקשר למהות האור שאתם.
מה עושים עם תחושות פחד וחרדה את שואלת, בעיקר חרדת אובדן שליטה?
ובכן, מאפשרים להרגשה הזו להיות, כך שהיא תוכל להרפות. פעמים רבות תחושות אלה משתלטות על המודע ונוצר מאבק בין הזיכרון שאתם חלק מהנצח, לבין היכולת לחוותו, או מאבק של ניסיון כלשהו לשלוט בפחד או לחילופין להיכנע לו.
הכרה בהרגשה ונתינת לגיטימציה להרגשה תוך התבוננות משתאה, מהווה פתרון מעשי מיידי באשר מה נכון או נחוץ לעשות ובוודאי לגבי הורדת מפלס הפחד ו/או החרדה.
כך לגבי התפקידים אותם הזכרת בתחילת דבריך; היכולת להזדהות עמם מחד ולהתבונן בהם מאידך מאפשרת פתרון הולם. התאמני והני מהתוצאות.
אוהבים אותך וסומכים עליך. את יודעת את דרכך ועוברת כל מה שנחוץ להיפרדות מאחיזות עבורך ועבור כולנו"
כל הזכויות שמורות לדורית יעקובי