חיסכון באנרגיה פירושו לתת לדברים להיות, לרגשות להיות, מבלי לריב להתווכח, או לנסות לשנות אותם. הישויות המדריכות נתנו לנו דימוי נפלא באשר לשחרור של פירושים, דעות, אמונות, קביעות ומסעי עבר.
הן אמרו לנו להתייחס לכל הרגשה בין שהיא מעיקה, מכבידה, או שקשה לנו להכיל אותה אפילו אם מרוב אושר, שמחה וכו' כאל כוס צבע אדום שאנו שופכים ל"אוקיאנוס הידע", כך שלא נאפשר לרגש כלשהו לנהל את חיינו ונחווה איזון.
ישויות ספיראלת האור: "תנו לרגשות, להיות ככוס צבע אדום שאתם משחררים באוקיאנוס הידע. לרגע, הצבע נראה ורגע אחרי כן הוא נעלם כלא היה, כיוון שהפך להיות חלק מהכלל".
חיסכון באנרגיה קשור בהקשבה נוכחת מתוך חיבור ל"יש", ללא שפירושי העבר יכתיבו את ההווה, ללא מאמץ להתנהג בצורה מסוימת שאינה הולמת את ההרגשה האמיתית שלנו.
חיסכון באנרגיה קשור להקשבה לעצמנו ולאחר, שהרי פעמים רבות במקום להיות נוכחים אנו קוטעים את האחר, נותנים עצות ודוגמאות מחיינו או "סתם" מספרים על עצמנו… הקשבה מכילה מאפשרת נוכחות מלאה בחיים בכלל ובדברי האחר, בפרט.
הדפוסים וההרגלים וכל התגובות האוטומטיות האופייניים לנו כבני אדם, הניסיון, הידע, החוויות אינן נעלמים, אלא הופכים להיות חלק מהמכלול העצום שקיים בנו אך אינם מנהלים אותנו עוד.
כשעולה הצורך במידע מסוים, עולים אינטואיטיבית הזיכרון והידע הרלוונטיים, כדי לסייע לנו ברגע נתון. כשאין לנו עוד צורך בהם, הם חוזרים להיות חלק מהמאגר שלנו כך שדבר אינו "רודף" אותנו עוד.
כשאנו מאפשרים לרגשות שלנו להיות מוכלים הם שוקעים אט, אט. דומה הדבר למטאפורה של "הכנסת כוס צבע אדום לאוקיאנוס" ואולי זה האימון הכי משמעותי כי לראש, לשכל, לא קל לקבל דברים בשל מסקנות דעות וקביעות שהשתרשו בנו. כשמשהו מאיים עלינו, על השגרה בחיינו, או על השליטה שלנו וקשה לנו, אנו נוטים להילחם, להיאבק, "להתווכח" עם המצב, לחוש תסכול, כעס, ייאוש וכיוצא באלה ולהתרוקן מהאנרגיות שלנו, במקום לקבל את המצב כעובדה, כרגע.
כרגע, כיוון שהכול נמצא בשינוי, דבר לא נשאר לנצח אותו הדבר.
מה שלא אומר שלא נחוש עצב או כאב, אך עצם קבלת המצב, מאפשרת מילוי אנרגיות, במקום כהרגלנו, התרוקנות. הנטייה הטבעית שלנו היא להמשיך את הסיפור של הקושי והכאב ובעצם ההיצמדות לכאב לפחד וכדומה, שייכת להישרדות ולקיום, למערכת ההגנה שלא וויתרנו עליה.
כשנתחבר לאמון מלא שהכול לטובתנו ולמעננו נפעל להתמודד עם המצב במקום "לעבור לגור בו". לשחרר את החרדה פירושו לשחרר התגוננות או אחיזה שחלילה זה לא יקרה לנו שוב.
השחרור מאחיזה מאפשר לנו להפסיק לשחזר, להפסיק לעשות חיבור בין הפחדים והחששות שרשומים במערכת התגובות האוטומטית שלנו, (בדרך כלל בלא מודע), לבין המציאות הלכה למעשה.
זיכרונות, הטבעות והרגלים מקשים עלינו לראות דברים בפרופורציות קרי, לקחת נשימה עמוקה, להתחבר לזיכרון שהכול בסדר שלו ובא לשרת אותנו ומתוך כך לעבור למצב של "התבוננות משתאה".
המעבר מתאפשר דרך ועם אימון בקבלת מה שיש כמות שהוא, נושמים עמוק לוקחים אחריות ועושים את המיטב האפשרי.
לאורך חיינו, המציאות משקפת לנו את מה שבאנו לתת ולקבל מהעולם, את מה שבאנו ללמוד, את הכוחות הפנימיים, הכישרונות וכדומה, אך באותה המידה גם את מה שבאנו לשחרר, כדי שנשחרר, כמו חרדות למשל, המעוררות את מה שעלינו לשחרר דרך חוויית אבסורד.
הפחדים הם טריגרים לקבלת החיים כמות שהם, על מנת שנוכל לחגוג את החיים. בכל מקום שיש לנו נקודת חולשה שאיננו מסוגלים לקחת מרחק התבוננות ממנה, ולמי אין כאלה, יש מצבים בחיים שלא היינו רוצים שיהיו לנו כאובדן, כמחלות, פרידות וכיוצא באלה, אך ניתן להתאמן להתייחס אליהם כאל טריגרים לקבלת החיים כמות שהם, כך שנהיה מסוגלים ליצור את השינוי דרך וויתור על "איך צריכים להיות החיים"… אין הכוונה לוותר על מנעד רגשות של כאב, סבל, פחד וכדומה, אלא להכילם בתוך "אוקיאנוס הידע", לאפשר להם להיות חלק מחוויית החיים המאפשרת הגשמה דרך חוויה בכדור הארץ; כיוון שאם לא היה בהם צורך, הם לא היו מתקיימים.
נשאלתי על ידי תלמידה איך זה שאני מדברת על רגשות שונים בתור הגנה. איך חרדה משרתת אותנו, שהרי היא סוגרת, חוסמת?
חרדה משרתת, למשל, כהגנה מפני דברים שאנחנו לא ערים אליהם ויכולים לפגוע בנו, שבדרך כלל לא נמצאים במודע הכרתי, כמו החרדות הבלתי מודעות. חרדה משרתת למשל, את זה שלא נאבד שליטה ונשים לב וכאמור, קשורה למערכת הגנה. חרדה בריאותית עליה את מדברת, אם נבדוק מה עומד מאחוריה, יכולה להיות ביטוי לחרדה מפני אובדן שליטה על התפקוד בחיים. חרדה, פחד ועוד, העולים אל פני השטח, רשומים בזיכרונות הבלתי מודעים בדרך כלל, שבחרנו להפסיק לשחזרם. הם מהווים אזהרה משתקת, המעוררת חוויית אבסורד, המגייסת את האומץ והכוח להתמודד אתם מתי שהוא.
אם לא הייתה חרדה לא היינו שמים לב, הפחד לא היה עולה ולא היינו משחררים או משתחררים מהחרדה. זהו שרות כפול המיועד להעלות את החרדה למודע ובעקבות זאת, דרך החוויה של לקחת אחריות על כך, לשחרר.
להגנתיות יש המון צורות כדי שנשים לב ונשחרר אותן. החרדה יכולה לשתק לגרום לנו לטבוע בפחד, או לשנס מתנים ולטפל בזה מה שלא יהיה.
החרדה אמנם אינה מניעה לפעילות מיטבית, היא מטביעה וכדומה, אך משום ובגלל זה, מתאפשרת חווייתה במלא העוצמה עכב המכשול, השיתוק וכדומה. אך, מול החרדה יש לנו בלי סוף איכויות אחרות שבזכות החרדה הן מתעוררות. היא גורמת לחוויית אבדן שליטה ואז מתעורר עכב החוויה משהו שגורר התמודדות באותה מידה. עולה לי המשפט "שלא לשמה בא לשמה"…
הישויות מדברות על הקשבה להרגשת הידיעה על מנת לשחרר את האחיזה בתבניות ישנות. למשל, מצד אחד אנו חווים אמון בעצמנו, בחיים, בכך שהכול לטובתנו העליונה, אך יחד עם זאת שורר עדיין פחד המעורר אי אמון, שלא מאפשר לנו לחיות במלא את הרגשת הידיעה הזו. כפי שאומרות הישויות: "חוויית החיים מתוך הידיעה שיודעת את עצמה".
באנו להבין ולהפנים "ששלם משלים עצמו כל הזמן" כדברי הישויות המדריכות, ש- 100% הוא תמיד לאותו הרגע, שמאה אחוז כללי יקומי מתקיים כל העת בכל פרט ופרט. מכך אנו למדים ומתפתחים ולחלוטין לא הגיוני, לא נכון, לשפוט או לבקר רגע אחרי את הרגע שהיה, זה הרסני, פוגעני ואינו מאפשר למידה מופנמת.
עלינו ללמוד ולהתאמן בלהיות יותר ויותר נוכחים ברגע נתון של זמן. לשם כך אנו לומדים להרפות אחיזה מהצורך לדעת מה יהיה, איך יהיה ולמקד את תשומת לבנו ברגע נתון. לתת את המאה אחוז באותו הרגע.
הידיעה מה תהיינה התוצאות, מבוססת על ניסיון עבר שנוצר בנסיבות אחרות ועם השתקפויות אחרות, בזמנים שונים ופעמים אינספור אינן רלוונטיות, שהרי אין לנו שום ידיעה מה תהיינה התוצאות, או מה יקרה, או איך מישהו ינהג.
כל מה שנראה לנו שיקרה, נובע מהרצונות שלנו, מניסיון העבר או מקליטת חוט אחד מאינספור חוטים ברשת האופציות. לא הכול תלוי בנו יש הדהוד ויש תגובות שנראות אחרי זמן.
"אין לך כלום מלבד הרגע ברגע הזה יש לך את הכל" כמו שכתבה עדי בן דוד.