שאלתי את הישויות המדריכות מה הם מקורות השקט והשלווה וכיצד אפשר להתחבר אליהם ביומיום? מהי שלווה, מהו שקט בעצמנו, בסובב וביקום?
ישויות ספיראלת האור: "השלום והברכה, כאן יהושפט, עזרה וחברי ספיראלת האור.
נוגעת את דורית במוקד הסערה ב'כדור לימוד'. מוקד של דחיסות שהשקט והשלווה עבורו אינם עומדים במובני השקט והשלווה היקומית. נוגעת את בלב הסיבה שאנו מחוברים בשלה לכדור הארץ בכלל ואליך בפרט במעבר הספציפי הייחודי הזה של השלמת מעגל.
ובכן ראשית, מושגים של שקט ושלווה נובעים בעצם מאיזון. כל פעם שנוצר איזון שלם מבחינת העניין, האירוע, המתבונן, עולה התחושה המוכרת של חיבור למקור.
שקט ושלווה הם בעצם בחישה ורחישה מתמדת, מהדהדת, בהתהוות, או בעצם ההתהוות. שקט ושלווה הם תוצאה של הוויה מהדהדת, של היענות אינסטינקטיבית מתמדת, של רחישה ובחישה.
לחילופין, אי השקט וחוסר השלווה, נוצרים מההפרדה בין ההוויה לחווה. כלומר, כשאין "מהות האור" שלכם מצליחה להדהד ברחישה ובחישה מתמדת אל עולם החומר, קרי, אינכם מאפשרים את מלוא הביטוי של עצמכם על כל הרבדים בכל רגע נתון של זמן.
דבר זה יוצר "תסיסה" כמו סיר לחץ המתפרץ בכדי לשחרר את הלחץ. שהרי חוויית החיים בכדור הארץ (כפי שנחווית כבר עידנים), היא חוויה של סיר לחץ המשחרר מדי פעם, בעוצמות שונות, קיטור.
ראו הרי הגעש, ההתפרצויות של סופות שונות, או לחילופין אסונות הצונאמי, כל אלה ביטויי של התפרצות סיר הלחץ, ומדובר פה בשני דברים (על כן ניתנה המטאפורה):
האחד – בכישורים, ביכולות, בכוחות שיכולים לבוא לידי ביטוי בעוצמות מתחלפות ועצומות, רק משום חוויית האיזון המוטה (קרי, סיר לחץ).
השני – נוגע בחוק התנועה והתנודה.
כלומר, דבר אינו יכול להישאר דחוק, דחוס, או מודחק, לאורך זמן. ככל שהוא מודחק ההדהוד שלו מתגבר… ומתגבר… ומתגבר… עד שבר = פעולה של תדר האיזון למשל, שאינו מאפשר לאנרגיה אחת לבוא על חשבון השנייה לאורך זמן.
כלומר, כשנפתחת ההבנה על הפרינציפ היקומי של הגשמה דרך חוויה, של דומה מושך דומה ומשלים, או של חוק התנועה והתנודה, שהכול תוצאה שלו, ניתן להבין ששקט ושלווה פירושם שיא ההיענות, שיא הביטוי בהתאם לביטויים הסובבים. קרי, אינטראקציה מתמדת, רשת של הדהודים והדהודי הדהודים והדהודי הדהודי הדהודים, וכן הלאה וכן הלאה, לנצח נצחים.
כעת, בכל "מיפתח זיכרון" שהוא (בכל עולם, בין שהוא עולם חומר דחוס ובין שדליל), נוצר "איזון מוטה" התואם חוויה והגשמה באותו עולם ספציפי. קרי, האינטראקציות הנוצרות, בין הנשמה ובין ה"תלבושת" (ההשתקפות, האישיות לגלגול מסוים) ו"תלבושות" אחרות, הן בהתאם ל"תלבושת" הנבחרת = "מיפתח זיכרון", תנאים סביבתיים ותרבותיים וכד'.
אכן דורית, החיים בכדור הארץ אינם מאפשרים את אותו שקט ושלווה כל עוד מיפתח הזיכרון בהשתנות, ומה פירוש? כשמיפתח הזיכרון היה צר ומצומצם נוצרה תבנית שאפשרה חיים בצורה מסוימת. כל עוד שהתבנית סיפקה את מגוון החוויות היה שקט (ראו תקופות של שלום, שלווה ושמחה בהיסטוריה האנושית. היו כאלה…). ברגע שהתבנית צריכה הייתה להתרחב היות שמוצתה, התעורר אי שקט, בלשון המעטה, כמלחמות אידיאולוגיות וממשיות, למשל, כתנועות מחאה, מרד, או לחילופין, השתלטות "הרע" (שהוא גם תוצאה של חוויית המגוון האפשרי אך גם קריאה לשינוי).
כלומר, מעצם ההיות, השקט מתבטא בתנועה מתמדת, בעשייה מתמדת, בהוצאה מן הכוח אל הפועל. אך מהות השקט והשלווה הוא החיבור ל"מהות האור" במודע ובמכוון, ובעצם חיבור לכל "מהויות האור", ועל כן, החיבור המלא, המודע, לארבעת הרבדים בהוויה היומיומית, מאפשר חוויה של שקט ושלווה.
זאת (אכן) הסיבה שאנו משתמשים בביטוי "שלווה רוחשת" – מפני שאין רגע דל, אין עצירה באמת מתאפשרת, כולנו פעימה קולטת, נעים על פי הדופק היקומי והאישי, מהדהדים אחד לשני, משפיעים ומושפעים. זו השלווה, זה השקט".
דורית תוך כדי תקשור: אז איך יוצרים חברה שאין בה אלימות? איך משחררים את האגרסיה, את הכעסים? איך משנים את השפה שלנו מאויב לאוהב?
ישויות ספיראלת האור: "פשוט מאוד, מתחברים ל"מהות האור, ניצוץ הבורא, הנשמה" האישית והכוללת ומאפשרים ביטוי על כל ארבעת הרבדים; הפיזי, הרגשי, המנטאלי והרוחני. לוקחים 100% אחריות על האושר שלכם = על הזנת ארבעת הרבדים, ובמקום לבקר, לשפוט, לכעוס וכד', אתם עסוקים בהזנת עצמכם והסובב כתוצאה. זה מאוד, מאוד פשוט, לא מסובך כלל.
מבקשים אנו לומר מספר דברים נוספים ולהוסיף לכן נקודות מבט. ברצוננו להדגיש שוב שהחיבור המודע למהות היקום הוא שיא השקט ושיא השלווה, ולו בזכות הסכמת הידיעה שאתן חלק מהכלל והכלל חלק מכן.
תחושה זו מאפשרת ביטחון מיטבי, זיכרון של הערך מעצם ההיות, תחושת שייכות ואתגריות, התרגשות, התחדשות מתמדת מפני שהפנמת המשפט: 'הדבר הקבוע ביותר ביקום ובקיום הוא השינוי', או 'שלם פירושו משלים את עצמו כל הזמן', מאפשר שלווה ושקט, שהרי השלמות מתארעת כל רגע, כל הזמן, וכל מה שנחוץ הוא בכל דרך אפשרית לעזור לעצמכן להפנים את הסדר האקראי מופתי שקיים מעצם ההיות, שממגנט ומתמגנט, פועם, מהדהד תדיר.
מבקשים אנו להדגיש שרמת התודעה שלכן, התרחבה ברמה שיכולה כבר להכיל את מה שאנו אומרים כעת. גם אם זה לא מופנם עדיין במוח האנושי, ברור לכולכן העניין של היחסים בין משפיע למושפע, עניין 'זריקת האבן' אל המים ויצירת האדוות, אלא שהאבן נזרקת מאליה, אין מי שיזרוק אותה באמת; שהרי מעצם ההיות, מעצם האפיון והבחירה של כל נשמה בכל רגע נתון של זמן 'נזרקות האבנים שלה' למים ויוצרות אדוות. תפקידה של 'מהות האור' בגוף, 'לזרוק את האבנים' למים כדי שתיווצרנה אדוות.
הגוף איננו מודע לכך עד שלא נהיה מודע. עד שלא מתחבר לרוח, הוא בקושי מודע לאדוות. על האדווה להופיע בצורה בולטת על מנת שהגוף, האישיות, תהיה מודעת לה; בצורה מפחידה, מאיימת, או קוסמת ומקסימה, בכדי שיושם לב אליה. זה יכול להיות דרך אדם, אירוע, כל דבר שהוא תוצר ישיר מבחירת הנשמה ומהדהוד של הבחירה הזאת אל הסובב מעצם ההיות.
זו הבנה שאיננה נתפשת בתוכנה הישנה, ויש צורך לפתוח את התודעה אל מעבר לה על מנת להבין את מה שבשבילכן היום כבר ממש מובן.
אז עבורכן, התשובה היא הפנמה של "מהות האור" בהכרה מודעת.
אף על פי שזוהי תשובה שנכונה לכולם, זה גם איננו מדויק, מפני שעל מנת להגיע לתשובה הזאת ולהבין אותה יש לעשות דרך.
בחרתן בעולם תהליכי. ועל כן, לכולכן שסובלות מ'הסביבה השונה', מ'ההתנהלות הבלתי מתחשבת, הבלתי אחראית', וכן הלאה, של הסובבים אתכן, זוהי איננה התנהלות בלתי אחראית ובלתי מתחשבת, גסה, רעה, כפי שאתן נוטות לומר, זוהי התנהלות שנובעת מ'מיפתח זיכרון' מסוים, מעיוורון ומבורות. ואתן מכירות את זה בעצמכן, הייתן שם.
בדברים מסוימים לעתים עדיין יש עיוורון, והכול בסדר… זאת דרך האנוש… ולכן המשפט "חנוך לנער על פי דרכו" (של הנער כמובן) מאוד משמעותי בפרט בימים אלו.
אי אפשר לצפות ממי שאיננו מבין מהי 'מהות האור' בהכרה המודעת שלו, שיבין את השפה ולכן יש לדבר בשפתו שמאפשרת את החיבור ל'מהות האור'. בשפה שנכונה באותו רגע. ואין מדובר על עליונות ונחיתות, מדובר בהכרה בהבדל בין מיפתחי הזיכרון.
ולכן אומרים אנו: סבלנות וסובלנות הן תוצאה של הקשבה.
זכורנה זאת: סבלנות וסובלנות הן תוצאה של הקשבה".