כוח האינרציה מאפשר לנו לעשות עוד מאותו דבר. הוא מאפשר לנו לרוץ כשאנחנו רצים, הוא מאפשר לנו לשבת כשאנחנו יושבים. הוא מסמל בעצם את החיים האנושיים שלנו במובן שאנחנו מסתובבים באותם המעגלים שוב ושוב, שוב, ושוב וחווים את אותן התבניות ואת אותה צורת התנהלות והתנהגות, כל עוד לא מיצינו אותם.
כל החיים מחנכים אותנו ללכת עם הזרם, מפני שכשאנחנו הולכים עם הזרם על מנת לבטא את עצמנו בצורה מיטבית. למשל, אם נתנהג על פי חוקי הנימוס המקובלים, יקבלו אותנו בכל מקום. כלומר, כשאנחנו משתלבים בחברה אנחנו יכולים לבטא את עצמנו, כי אנחנו לא עומדים מול האנשים בחברה בצורה המעוררת את התנגדותם ולכן יש אופציה טובה שיקבלו אותנו וישתתפו איתנו. אנחנו זורמים עם החיים. כל הזמן מדברים איתנו על קבלה ועל הכלה, ועל "אוקיינוס הידע" של להתבונן בלי שיפוט וביקורת אלא פשוט להיות. מצד שני מדברים איתנו על כוח האינרציה , שכל הזמן אנחנו נמצאים במסלולים של כוח האינרציה ועושים עוד מאותו דבר.
אם ניקח לדוגמה את החיים כנהר גועש וסוחף, הרי שעלינו בו זמנית לזרום עם הנהר ויחד עם זאת לא להיסחף לתוכו ברמת טביעה. כך ניתן לתאר את המעבר מתפישת עולם ישנה לחדשה במובן של מה שמתרחש בעולמנו ובארצנו. לא עוד "או, או", אלא "גם וגם".
קיימת חוקיות בחיים המתבטאת היום יותר מתמיד כנהר גועש ורוגש, האם נילחם בנהר הגועש? אם כן, יש להניח שמהר מאוד נאבד את הכוח שלנו וניסחף לאיזושהי מערבולת. יחד עם זאת כשמצויים בנהר הגועש והרוגש כשהמים עולים אנו עולים איתם וכשהם יורדים אנו יורדים איתם. התמסרות מבלי לאבד אמון בעצמנו, בחיים, תוך חיבור למציאות הכללית, שמעבר והמידית גם יחד.
קרי, לזרום עם מה שיש באותו רגע כי החוקיות מוכרת, ואם ברצוננו ללכת עם עצמנו עלינו להתייחס לחוקיות, קרי, לזרם; לעלות כשהמים עולים ולרדת כשהם יורדים אחרת נסחף.
מדובר בשינוי פרדיגמה. בעיני זו הדילמה המאוד גדולה במעבר הזה של התוכנה: מצד אחד בחרנו לעשות שינוי אפקטיבי, ממשי, ולפעמים לעמוד לחלוטין נגד הזרם אך ללא מלחמה ומצד שני ללכת עם הזרם.
בעניין הזה אני מתחברת לחוכמה של הדאו הסיני. החוכמה הסינית העתיקה מדברת על זה שהגיבור הוא זה שלא נלחם. היא מדברת על היכולת לפתור כל דבר וכל מצב בחוכמה ובאהבה ובלי צורך להתנגד ולהילחם, או לעלות על בריקאדות ועדיין אין לנו מיומנות נרכשת כזו. אנו רגילים למאבקים ומלחמות.
אני מדברת על התפר בין התוכנות; קיימת פרדיגמה א' = התוכנה הישנה ופרדיגמה ב' שעוד לא נוצרה אלא נוצרת. אנחנו נמצאים באמצע. אנחנו יוצרים את התוכנה החדשה שבסופו של דבר תהווה פרדיגמה חדשה = מימד תודעה חדש המבוסס על זיכרון מהותנו ותפקידנו עלי אדמות ובכלל.
אנו מצויים בדילמה בעניין התפר בין התוכנות בין הליכה עם הזרם, לעלות כשהנהר עולה ולרדת כשהוא יורד, לבין אי הליכה עם הזרם ומציאת זרם הלב שמתאים לנו תוך היזכרות שאנו חלק מהכלל והכלל חלק מאתנו וכל דבר שאנו עושים, אומרים, חושבים, מהדהד לכלל ומשפיע, בין שאנו מודעים לכך ובין שלאו.
בעצם הנהר מזמן לנו את היכולת להיות באמון מוחלט. יש להניח שאם האמון הזה לא היה מתקיים בנו לא היינו נכנסים ויוצאים מן הנהר הזה, נהר החיים. הכוונה לחבור לאמון הנשמתי המוחלט, שמקבל ש"עכשיו זה ככה ואני זורם עם"…
התמונה כרגע היא מאוד דואלית ואנחנו נמצאים במקום דואלי היות שתוכנה הישנה עדיין שלטת ומנהלת את רוב העולם ועדיין פועלת עלינו.
מצד שני, חלק מאיתנו כבר פיתח לו דרך חיים שלא סוחפת אותו לתוך אותן שיחות וויכוחים שלא מביאים לשום מקום פורה, אלא מחזקים מצבי אי שקט ועצבים.
חלק מהאנשים שפנו לדרך של חיבור בין רוח לחומר, כבר חיים, חיים יותר פרופורציונאליים, יותר רגועים, יותר מקבלים, עם יכולת להסתכל על העולם ועל החיים כעל הזדמנות.
השינוי הגדול העכשווי האישי שלי הוא לקבל, להכיל את זה שהיקום הוא לטובתי, שהכל הוא לטובתי, כשכל דבר בא עם סיבה ומשרת אותי. אין "טוב" ואין "רע", כל דבר שמגיע לתוך החיים שלי הוא משהו שאמור היה להגיע ומביא תועלת, גם אם איננו רואים זאת באותו הרגע.
השינוי הגדול מבחינתי הוא שינוי הסתכלות על החיים כמראות המאפשרות לי לגלות כישורים, יכולות, חרדות ופחדים המצויים בתת ההכרה עד שמתגלים וניתן לעשות בהם שימוש, להתגבר עליהם ולמוסס אותם. איזה טעם, איזו תועלת מביא המתרחש בחיי, מה זה מאפשר לי לגלות על עצמי, על אחרים וכיוצא באלה.