בספרו של סוגיאל רינפושה "ספר החיים והמתים הטיבטי", ישנו קטע נפלא המתחיל במשפט "אנחנו יכולים להאדיר את החרות, אך כאשר עולים הרגלנו אנחנו משועבדים לחלוטין".
בהמשך ישנו תיאור שלבי התעוררות המודעות והשינוי בעקבות זאת, בקטע שנקרא "אוטוביוגרפיה ב-5 פרקים" (המובא בהמשך הכתבה), שמהווה עבורי השראה להיכן שאנו מצויים היום מבחינת החיבור שלנו לזיכרון היותנו נשמה בגוף פיזי, שעל פיו גם הגיע התקשור המובא בהמשך.
בנוסף, לפני זמן לא רב צפיתי בסרטים המתארים טיפוס על הר האוורסט דרך אנשים המתמודדים עם אתגר אקסטרים זה. הסרטים חושפים את הדרך לעליה להר האוורסט על ועם כל הקשיים, הצורך להתרגל לרמות גובה עם חמצן נמוך…. המאמץ הפיזי העצום המפעיל מאמץ שכלי ורגשי…. המפעיל צורך להתחבר לרובד הרוחני, לאמון, ל"רוח הגדולה" המאפשרת התמודדות כה אתגרית.
תוך כדי הצפייה נפל לי אסימון גדול… הבנתי שהדרך לשינוי תודעתי, להיפרדות מאחיזה בתפישת עולם אנושית, כאילו וזו האמת הבלבדית, היא טיפוס על ההר, אך בהקבלה למה שהישויות המדריכות מכנות "הר המודעות".
הקבלתי זאת למהפכות שרבים מרגישים בשנים האחרונות במיוחד, החווים "משיכת שטיח" מתחת להרגל, לביטחון כלכלי, או רגשי, "משיכת שטיח" מתחת למוכר, לבריאות ולמצבי החיים בכלל.
הבנתי שבעצם בחרנו לטפס על האוורסט ולהרגיל את עצמנו לגבהים ל"דברים שרואים משם" שאינם נראים, אלא אם כן בחרנו לראות, לשנות נקודת מבט ולהרחיבה ותוך כדי כך לשחרר את הפחדים, העכבות, החרדות והחששות, המונעים מאתנו להגיע לאוורסט שלנו.
אוטוביוגרפיה חמישה פרקים
1. אני הולך ברחוב.
במדרכה יש בור עמוק: אני נופל לתוכו.
אני אבוד…. אני חסר ישע.
אין זו אשמתי.
לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.
2. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זו אשמתי.
ושוב, לוקח לי נצח לצאת.
3. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק; אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת… כוחו של הרגל.
עיני פקוחות; אני יודע היכן אני.
זוהי אשמתי.
אני יוצא מיד.
4.אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני עוקף אותו.
5. אני הולך ברחוב אחר.
מבחינתי המילה אשמה אינה רלוונטית מכיוון שמתואר כאן תהליך למידה והיזכרות שהחיים האנושיים נועדו להגשמת הפוטנציאל הנשמתי דרך התנסות וחוויה. איש אינו לומד רק בתיאוריה!! ניתן להקביל תהליך זה, כפי שאני מבינה אותו, למעבר מעיוורון לראיה; איננו רואים עד שאנו רואים….
שהרי אין אנו מודעים בהתחלה לסיבות ש""נפלנו לבור"" וגם כשאנו כבר רואים אותם ההיפרדות מהרגלים בדרך כלל אינה בבת אחת, היא תהליכית, כמו שאי אפשר לרוץ מרתון ללא אימונים רבים וארוכים.
הישויות המדריכות השתמשו בדוגמה זו שהייתה בראשי על מנת לומר לנו שנשים לב שברוב שטחי חיינו אנחנו כבר בעצם ברחוב אחר, אך ההרגלים מושכים אותנו עדיין.
להלן התקשור:
"ישויות ספיראלת האור: "מה שקורה קורה, רובכם כבר מתבוננים ""בבור"" ועוקפים אותו, אך עדיין לא משוחררים מהאחיזה בו וזה ממש, ממש על פי הסדר הנבחר, הגנה שעדיין נחוצה וכשלא תצטרכו לה, אתם והעולם הסובב אתכם, היא פשוט תתפוגג ותלך.
האמון המלא בחיבור למהותכם ומהותנו מעצם ההיות, כבר מחלחל בתודעה האנושית, אך עוד לא הפך למשכן קודש וכבוד במאת האחוזים וגם זה חלק מהדרך, ממש, ממש על פי בחירה!!
אל תשכחו שאינכם משחררים אחיזה בתוכנה הישנה לבד, אתם עושים זאת עם אלפי נשמות אחרות שבחרו, כמוכם בהשלמת מעגל יקומי בקיום העכשווי, דרך ההשתקפות הנוכחית.
כך את, כך כל אנשי המאסה הקריטית.
ההתבוננות המשתאה הופכת חלק אינטגרלי מחייך וחיי תלמידים, דבר המאפשר ומסייע לך/ם, אם נשתמש במטאפורת האוטוביוגרפיה ב-5 שלבים, להיות מודעת היכן את מצויה בהשתקפות הנוכחית, מבחינת האחיזה, או ההרפיה מהתוכנה ובתוכנה הישנה.
אור דרך בהחלט מוגדר ומאפשר סדר אחר".