אנו מצויים בתהליך "הארת המוח" במובן של חיבור הידע הארצי לזה היקומי. על מנת שהמוח האנושי ירחיב שעריו המודעים, עלינו להתאמן בשימוש ברובד הרוחני שלנו קרי באינטואיציה, תקשור, מדיטציות, דמיון מודרך, כתיבה אינטואיטיבית וכו'.
בזמנו הדגישו הישויות המדריכות את חשיבות המודעות ההכרתית הערה-המודעת, של האדם למה שעובר דרכו, בזמן שהוא קולט, על אף סכנת הסובייקטיביות המצומצמת שבדבר.
הם אמרו שבכך "המתקשרים המודעים" פותחים ומאירים את המוח שלהם הרבה יותר מהר מאשר "טרנס מדיום" (המתקשר שדרכו עוברת הישות כשהוא במצב של מאין שינה), שזהו מצב נפלא ונהדר בעל יתרונות גדולים בכך שהמידע עובר ישירות ללא סינון מוחו של המתקשר, אך מבחינת ההתפתחות שלנו, אנו זקוקים להיות "מתקשרים מודעים". קרי, לאפשר למוח האנושי להרחיב את יכולת הקליטה שלו, וזה נעשה רק במודע.
ישנו פער בין הנגיעה בתת המודע ובעושר העצום של הידע והניסיון שיש לכל אחד מאיתנו, לבין המוח האנושי המתקשה הרבה פעמים לתרגם את הידע.
הכלים להבנת הדברים שמעבר למודע, הם התחושות, הרגשות והרגישויות. אין לנו דרך להבין דברים רק דרך השכל. כשאנו מתחילים לפתח את יכולת התרגום יש לאפשר למוח האנושי להעביר את הנקלט, במקום לחסום שעריו מפני שעבורו הנקלט בלתי הגיוני.
המידע הנקלט פורט על תאי זיכרון פנימיים, דרך האינטואיציה, דרך הרגישויות והתחושות, כשהוא עובר לשכל האנושי, השכל האנושי עושה "התעמלות" ומותח עצמו לכל הכיוונים על מנת יוכל להכיל את המידע הזה = הרחבת היכולת לקלוט ולתרגם.
יהושפט ועזרה – מדריכי האישיים מספיראלת האור, דברו על החשיבות העצומה שיש לתקשור המודע ואמרו ש"המתקשרים המודעים", קרי כל אלה המודעים למידע שחולף במוחם, תוך כדי קליטת המידע, התקשור, (גם אם הוא מתפוגג אחר כך, לאחר זמן קצר), יכולים לפתוח ולהאיר את המוח שלהם הרבה יותר מהר מאשר המתקשרים שאינם מודעים לנקלט, הטראנס מדיומים, או מי שאינו עוסק בהרחבת מודעותו בהכרה המודעת.
אני חוזרת, הישויות המדריכות הסבירו לנו, שמבחינת ההתפתחות שלנו אנחנו זקוקים להיות "מתקשרים מודעים", היות וזה מה שמאפשר למוח האנושי להרחיב את יכולת הקליטה שלו.
כיוון שלדבריהם "אינטואיציה ותחושה מחברים לתת המודע ואילו השכל, למודע".
בעת תקשור מתחוללת העברה מהיקום, מתת המודע, מעולמות אחרים למודע, כל רגע נתון של זמן וכך מתרחבת אינסטינקטיבית ההבנה המודעת שלנו.
הרבה פעמים מתקיים פער בין ההבנה האינסטינקטיבית המתרחשת בזמן קליטת המידע דרך התקשור, המדיטציה וכדומה, לבין ההבנה ההגיונית הארצית לאחר מכן.
הפתיחות לקליטה אינטואיטיבית פורטת על תת המודע ועל העושר העצום של הידע והניסיון שיש לכל אחד מאיתנו. זמן קצר לאחר התקשור, ההבנה הזו הרבה פעמים כאילו "מתכווצת" לממדים הרגילים, המקובלים, של המחשבה האנושית, ומה שהיה לרגע כול כך מובן, איננו מובן באותה הצורה; לאחר התקשור אנחנו שבים "לחשיבה הרגילה" שלנו, להיגיון הקטן = למיפתח הזיכרון הארצי שכעת עליו להתאמן לפתוח את שעריו לעוד נקודות מידע, ידע, הבנה וכדומה.
כאמור, הדרך היחידה להבין דברים שמעבר למודע, היא דרך האינטואיציות, התחושות, הרגשות והרגישויות. השכל האנושי עדיין אינו פתוח מספיק, בשל תבניות החשיבה האנושיות. עלינו לפרוט על תאי זיכרון פנימיים, ואת זאת ניתן לעשות דרך שימוש מודע בדמיון באינטואיציה, דרך הקשבה להרגשת הידיעה, הקשבה להארות החולפות במוחנו (ואין הכוונה למחשבה, אלא להבזקי הבנות), מדיטציות מסוגים שונים, דרך קריאת ספרים המעוררים זיכרונות, דרך כתיבה מדיטטיבית ועוד, ועוד.
כל זאת על מנת שהשכל האנושי יוכל לתרגם את העל-חושי לחושי. המוח ממש עושה "התעמלות" ומותח עצמו לכל הכיוונים מחפש מילים, כדי להבין ולהכיל מידע שמעבר לו והוא יעשה זאת רק אם ניתן רשות, אם נתאמן. בסרט "התובנה המולדת" ד"ר ברוס ליפטון הוא מראה כיצד האינפורמציה נכנסת לתאים וגם בספר הוא מסביר זאת.
ספרים כאמור מהווים טריגרים של תאי זיכרון. מעלים מנגינות שמזכירות לנו. כשאנו נתקלים בספר המתאר תקופה בה היינו, ואורח החיים המתואר מוכר לנו, זה בדרך כלל מעורר את תאי הזיכרון שלנו.
למשל, מישהו שהיו לו כמה גלגולים אינדיאנים יקרא ספרים שקשורים לתרבות האינדיאנית, זה יגע לו, יעורר אותו, יעשה לו משהו בפנים: יעורר כמיהה, ביקורת, התנגדות, או התרגשות מאוד גדולה וכו', משום שזה נוגע בידע התת הכרתי.
בכל הספרים שנכתבים בכדור הארץ, בעיקר היסטוריים, מדובר בתקופות שבחלקן היינו. זה כמו "דג'ה וו" שכשאנחנו מוצאים עצמנו במקום מסוים ומרגישים שכבר היינו בו, שאנחנו מכירים אותו.
ספרים מן הסוג הזה מזכירים לנו גם את היכולות, הידע והכוחות שיש לנו, שאנחנו לא תמיד ולא בהכרח, מודעים להם. מה שאינו אומר שלתת לידע הזה מקום כאן ועכשיו, פשוט לנו.
עדיין יש לנו קושי לתת מקום במודע הארצי, לכוחות וליכולות שהיו לנו פעם, (שישנם לנו כול רגע, היות וכול מה שהיה גם הווה), מפני שאנחנו תופשים את עצמנו בצורה מסוימת, ועל פי התפישה יישק דבר ועל כן, זה דורש שינוי חשיבה.
קשה לנו לתפוש משהו שהיה לפני אלף שנה או מיליון שנה, כמשהו שיש לו השפעה היום. אך, אם אנחנו מסתכלים על "אוקיינוס הידע" המוכל בתוכנו, זה לא משנה אם זה היה לפני שבוע, לפני שנה, לפני עשר שנים או לפני מיליון שנים. הניסיון המצטבר שלנו, כול מה שלמדנו אי פעם, כל מה שהרשים אותנו, כל מה שהוא בעל משמעות עבורנו, האידיאלים והערכים שלנו, הכמיהות שלנו, האהבות והשנאות שלנו, הדעות והאמונות שפיתחנו לאורך הדרך, הכול קיים במאגר.
כשהידע האצור בתוכנו עולה דרך עצם החיים כמו למשל: קריאה של ספר, ביקור באיזשהו מקום, פגישה עם אנשים, אירועים, ריחות, צבעים, צלילים, חיבור לטבע וכדומה. כול אלה טריגרים של תאי זיכרון, המאפשרים לתת המודע לעלות למודע.
המצב הכי טוב לתקשר זה כשהמוח אינו מתערב, כשאין לנו מושג על נושא התקשור, כשאנחנו מאפשרים לעצמנו "להמציא" ("שהרי אין אפשר להמציא את מה שלא נמצא" כדברי יהושפט), ולתרגם את הנקלט בחושינו, למילים.
אחת הדרכים הנפלאות בעיני לעשות זאת היא כתיבה מדיטטיבית המתאפשרת אך ורק כשאנחנו מסכימים לא לדעת על מנת לדעת כלומר, לכתוב כל תחושה וכל הרגשה שעוברת בנו, גם אם זה קשור ביומיום שלנו, שכביכול לא קשור למידע חדש. אנחנו רושמים הכל, לא מדלגים על אף הרגשה, מחשבה ו/או תחושה. רושמים גם כשאיננו יודעים מה אנחנו כותבים, בלי סינון, בלי פסיקים ובלי נקודות.
כך לכתוב 3 עמודי פוליו ביד או במחשב, במשך חודש 3 פעמים בשבוע. לקבוע עם עצמנו פגישה ביומן ולקחת את הזמן בלי הפרעות כלשהן, ולכתוב מבלי לקרא את מה שכתבנו אלא לאחר חודש.
אחרי חודש לקחת את מה שכתבנו ולמרקר את כל המילים, המשפטים שאין לכם מושג מהיכן הגיעו.
זוהי דרך מופלאה להתאמן ביכולת התקשורת הרב רובדית שקיימת לכולנו, במודע. וכמובן שאני ממליצה להמשיך לכתוב גם אחרי החודש על מנת לפתח את היכולת.
אפשר וניתן להיעזר בדימוי ולכתוב מרגע שהתחלנו בהדמיה.
שני דימויים שקיבלתי לפני שנים ואהובים עלי מאוד:
1. דימוי של יהלום ענק שקוף ומלוטש היטב כמטאפורה לספרייה הקוסמית "יהלום הידע" אותו מדמים לעיני הרוח וכשמרגישים בו או רואים אותו כותבים בצורה הכי תמימה אמיתית ופשוטה, הכל.
2. לדמות עצמנו יושבים תחת מפל אנרגטי של אור ולתרגם כל מה שנקלט.
המידע עובר בצורת רעיונות שמיתרגמים במוחנו למשפטים ומילים. לכן אם אנחנו לא כותבים הכל, המידע שיגיע (אם בכלל) יהא בהתאם, מצומצם.
אם אנחנו רוצים להאיר את המוח שלנו, להביא את הכוחות, הידע והעוצמות שלנו לחיים ולהעשירם על יד כך, זו דרך נפלאה.
החיבור לשפע הוא קודם כול חיבור לשפע שקיים בנו: כישרונות, יכולות, ניסיון, ידע וכו'.