מבחינת הבורא, הכל נכון, אפילו המילה והמושג טוב ורע לא רלוונטיים. מה שרלוונטי הוא שהכול נמצא בהגשמה דרך חוויה ומתרחש בסדר שלו, הכל מדויק והכל נכון.
הכל מאפשר לנו להריח את כל הריחות, לטעום את כל הטעמים, לחוות את כל הרגשות, את כל המחשבות, כיצירות לצורך. אין ביכולתנו להבין את החיים האנושיים אם לא מתחברים וחווים אליהם. אי אפשר להבין חיים בשום מקום, לא להפיק מסקנות משום דבר אם זה רק בתיאוריה.
אף אחד לא לומד רק בתיאוריה. זאת אומרת אם ניקח קארמה לדוגמה, הרי שכל קארמה מגיעה לידי מיצוי, היא לא מחזיקה מעמד לנצח. כשחווינו את הקארמה מספיק פעמים מתעורר בנו משהו המחפש הבנה חדשה, תשובות, מחפש להשתחרר. למשל מפחד או מהתנגדות, או מכל מה שמעכב יחסים וכדומה.
אני מתארת יחסים ביננו לבין אחרים, במיוחד לגבי קארמה, כמשחק פינג פונג. ברגע שאנחנו מפסיקים לשחק פינג פונג, נגמרה הקארמה.
זה לא משנה אם האדם השני עוד נשאר עם הדעות שלו, הוא כבר לא מקבל את ההזנה שלנו לגביהם.
עלינו להתאמן בלאפשר לעצמנו, באומץ, להתבונן בהכל ממקום של צופים, ממקום של התבוננות משתאה, שאין בה שיפוט וביקורת, אלא יש בה הבחנה מדויקת. זה לא אומר שהכול מוצא חן בעינינו, זה לא אומר שאנחנו אוהבים את הכל.
זה לא אומר שכשאנו מסתכלים בהתעללות ובעליבות, אנחנו נהנים מזה. אבל ניתן להכיל את זה כחלק מחוויה אנושית. וכשאנו מכילים זאת כחלק מחוויה אנושית, אין לנו צורך בחוויה הזאת יותר.
כשהמודעות הזו מחלחלת בנו ניתן להבין את האנשים שעדיין חווים את זה. ניתן להרגיע, ללטף, לעזור, לחבק, כדי שכל מי שרוצה את ההכלה מאיתנו, יקבל אותה. זאת בזכות כך שאיננו נמצאים במקום השופט והמבקר ויחד עם זאת ערים למה אנחנו מרגישים.
מרגישים את כל הרגשות, יודעים מה זה לקבל מכות, לתת מכות, מה זה להיות בעל מום או להיות זה שמעלים אותי על מוקד. אנחנו יודעים מה זה להיות רע ומה זה להיות טוב ומה זה להיות אטום ועוד… חווינו הכל במעברים השונים. זהו חלק ממנעד עצום של חוויות אבל אף חוויה כזאת כבר אינה נתפשת כ"אני".
בזכות החוויות אנחנו מבינים ומכילים את ההוויה האנושית ואיננו זקוקים לחוויות האלה יותר מצינו אותן.
זה שחרור שלא היה אף פעם אף פעם בכדור הארץ. הכוונה לסנכרון שבין התוכנה האנושית לתוכנה היקומית – הראיה הרחבה.
מיצינו ובעצם כל מה שקורה אלו חוויות אבסורד שהישויות המדריכות מדברות עליהן כדי שוב להתאמת/להתעמת עם כל האפשרות, להכיל את כל מנעדי הרגשות האלה ללא שיפוט וביקורת.
אין זה סותר את ההרגשה הקשה שעולה כשמישהו מרביץ למישהו אחר למשל אך בו זמנית איננו נשארים "לגור" שם אלא מכירים את הרגשה. זה לא שאנחנו הופכים להיות על אנושיים במובן שדבר לא נוגע לנו ועוד איך נוגע לנו, אבל הלב שלנו מכיל את הכל הוא לא עושה הבחנה הוא לא עושה איפה ואיפה, הוא גם לא מוחא כפיים למישהו שהוא נורא טוב שאת זה אנחנו עושים יופי בעולם שלנו…
זה חתיכת שינוי שאי אפשר לתאר אותו. זה בדיוק החלון הזה (נקודת המבט), שמלא בבוץ ומלא אבק – הדעות האמונות, הביקורת השיפוט, שמתחיל להישטף ואנחנו מתחילים לראות מעבר לכך ושיש עוד נקודות מבט.
זה משמח אותי, לגלות שמספיק לי שאני מרשה לעצמי לחוש את הרגשות האלה. להרגיש אותן, להכיל אותן, להגדיל את הלב שלי, כך שהם יפסיקו לנהל אותי. הכלת החוויה משחררת מהצורך בה וזה בעצם הסוף של הקארמות.
מבחינתי דרך אפקטיבית מהניסיון שלי לאפשר לכל הזיכרונות, הרגשות, הפחדים והחרדות שנוצרו לאורך הגלגולים כמסקנות הגנתיות ואחרות, פשוט להיות, לתת להם מקום, יחד עם אין ספור חוויות שאספנו. להכיר בתפקידים בהם עסקנו, כחלק ממיצוי הפוטנציאל.
כלומר, לקבל את הניסיון המצטבר ונקודות המבט השונות שהצטברו לנו, כנקודות מבט בלבד, כיצירות לצורך הגשמה דרך חוויה, כאושר עצום של ניסיון מצטבר, כדרך לימוד ומיצוי, במקום כהשלכה לזו אני, דבר הממוסס ביקורת ושיפוט.
זה כמו איזה שחקן שהיה לו מי יודע כמה אלפי תפקידים או אולי יותר, והוא עשיר במשחק של תפקידים ובהשפעה של התפקיד שלו על הסביבה, על הבמה שלו באותו רגע, עם ההתייחסות של האנשים סביבו כתוצאה מהתפקידים שהוא לקח דרכם הוא לומד ומתפתח.
אנחנו עשירים, עשירים, עשירים. יודעים להסתדר במצבי החיים ולהתחיל להפריד את עצמנו מהחוויה הפיזית במובן של תגובה אוטומטית, זה בדיוק הסיפור. זה מה שאנחנו עוברים.
אז אני אגיד תודה מאוד גדולה לכל מה שאתם קיבלתם. הכל קשור ומתקשר לדבר הכי הכי הכי בסיסי שאנחנו נשמות טהורות, שבאנו לעשות איזה פריצת דרך ענקית, תרתי משמע, לפרוץ את גבולות התוכנה, לפרוץ את הגבלות שאנחנו שמנו על עצמנו, את המנעול על מנעול על מנעול על מנעול של הגנות ומגננות ולנשום. לחיות מתוך הידיעה שלא משנה מה קורה, אנחנו נעשה את המיטב שלנו בכל רגע נתון של זמן, ומה שקורה הוא לטובתנו, יש בו טעם ומשמעות בשבילנו, עכשיו ברגע שזה קורה.
זה לא אומר שקל לגוף, באמת שנמצא תחת הפגזה מאוד רצינית, אי אפשר להתעלם מזה. כל השינוי האנרגטי, משפיע, ועל כל אחד זה משפיע בצורות אחרות, ובוודאי מפעיל את כל המנגנונים הרגשיים, אך ככול שאנחנו זוכרים את הנשמה שאנו אנחנו לומדים לחבק ולהרגיע את הגוף.