ושוב נתנה לי ברכה בנדיבותה אור ירוק לפרסם את מה שמסר דויד, שנותן הבנות בלתי רגילות לדרך בה נוצרת התקשורת ביננו לנשמות, על חשיבות ההתחברות לעולם הרוח דרך תרגום האינטואיציה למילים, עם עצות חכמות שיכולות להתאים לאחרים ועוד תובנות שלא יסולאו בפז.
דורית תוך תקשור:
הפעם אני חשה את דוד, כאילו בפרונט, הוא עומד בחזית, כמדגיש שהוא פה. ואני שוב רואה תמונה לעיני רוחי, שאני מבינה שהיא גם מטאפורית, שתפקידה לעזור להבין משהו שמעבר לתמונה. הוא נראה יפה חיוני, כמו שהיה בחיים, עם חיוך, אבל התחושה היא שזה כמו פוסטר שמשהו מפעיל את אותו מאחור. כאילו, זה מזכיר לי שרותי, זיכרונה לברכה, אמרה, "אני כבר לא רות אך מציצה מהחלון של רות כדי שתזהי אותי".
כך התחושה היא שהנשמה, של דויד בעצם, פועמת דרכו, אבל זה לא רק הוא, זה הוא ולא הוא…
זהו מצב שהוא מבקש להראות לי כדי שאבחין שהוא כבר מחובר לתודעה הרבה יותר רחבה, ולא אחוז בדמות שהוא היה. זאת אומרת אין טראומה שמנהלת אותו, אין זיכרונות מעכבים או קשים, פחדים או חרדות, אין משהו שמנהל אותו.
אני חשה את המשפט "נאסף אל עמו", במובן שכל החלקים, כל ההשתקפויות התחברו יחד למהות הנשמתית, והמהות הנשמתית/אופי הנשמה, אומנם משתקף דרך האישיות, אבל הוא כבר לא האישיות.
כמו חדר המראות, שניתן להציץ בו על הגלגולים השונים שלנו אבל אלה היצירות שלי ולא "אני" הנשמה, היוצרת.
אני מאוד מודה לו על המטאפורות האלה, כי זה מאוד מסביר את מה שעדיין לא קל להבנה שלנו, שמה שקורה אחרי המוות הפיזי בעצם, הוא איזשהו תהליך בעזרתו הזיכרון נפתח לחיבורים הרבה יותר גדולים של המהות שלנו, של מי שאנחנו… אני מבינה שדויד מצביע גם על התהליך שאת וכולם עוברים…..
דויד מישויות ספיראלת האור:
"החיבור הזה מתאפשר רק כשהוא מתאפשר. כלומר, כל עוד אני מחזיק, החזקתי, בטראומה ובפחד וכן הלאה, זה לא התאפשר וברגע שאני יכול לשחרר… כלומר, כל עוד אפשר להכיל את הטראומה כחלק מהחיים וכחלק מההתנסות, אפשר גם לצאת ממנה…"
זאת אומרת שהחוויה עוברת מטמורפוזה, ברמת הגישה וההתייחסות. זה לא שהזיכרון לא קיים, אלא שהוא לא מנהל יותר. הוא הופך להיות חלק מהמון, המון, המון, זיכרונות, ולכן אפשר להתמודד עם זה.
אך כל עוד מתקיימת אחיזה בזיכרון, בפחד, באימה וכן הלאה, הוא לא מוכל בתוך כל הזיכרונות שישנם, והיכולת להשתחרר משם היא, (בסופו של דבר כולם משתחררים), היא כאילו הרגליים נהיות עם שלשלאות, ואז אני רואה תמונה כאילו מישהו קשר שלשלאות כבדות סביב הקרסוליים, כמו של העבדים של פעם, ואז אתה לא יכול ללכת, אתה הולך עם השלשלאות האלה. זאת התמונה…..
דויד מישויות ספיראלת האור:
"היי, אני רואה מה שלא ראיתי כשהייתי פה; את הדרך האנושית להבין דברים. אני תמיד הבנתי דברים יותר ברמה הטכנית, הקוונטית, וזה מה שדיבר אליי. לא כל כך הבנתי את הצורך לפרק דברים לפרוטות, אלא אם כן הייתי צריך להרכיב משהו או להמציא משהו, זה סיפור אחר, אבל לא כל כך הבנתי את הדרך של הצורך הזה, של הדמיון, לתאר, להבין, להראות את התהליכים.
ההבנה שלי של התהליכים הייתה יותר טכנית, יותר קוונטית, נכון יותר להגיד.
אני מבין את חשיבות המטאפורות ואת חשיבות ההסברים. ונכון, את אומרת, דורית, בטח כשזה עובר דרכך, משום שזו הדרך שלך להסביר גם לעצמך וגם לאחרים.
אז שלום, אני פה. ואני שמח להיות פה, ויש לי כמה דברים חשובים להדגיש:
יש צורך שדברים יעלו בשביל שיבדקו אותם, יבדקו את הרלוונטיות שלהם ויוותרו עליהם, משום שהתפישה עוד רלוונטית. את מבינה? עוד אין שחרור. יש פער בין ההבנה למה רלוונטי היום לבין מה שהיה רלוונטי פעם, ויש צורך לשחזר את אותם מקומות שהרלוונטיות יוצרת תחושת ביטחון. אמנם זו תחושת ביטחון מזויף,
אבל גם זה לא במודע. ולכן יש תהליך שלפעמים הוא יהיה מאוד, מאוד, מאוד, עדין ומתחת לפני השטח, ויש לפעמים התנגשויות.
עליכן לא להתרגש מאי הבנות או חשיבה ישנה, וככל שאתן משתחררות ממה צודק ומה לא צודק ומציפיות, ואתן מבינות שהן לא רלוונטיות, כך בעצם אתן מייצרות באופן מופלא את היכולת הלכה למעשה, לייצר את הקשר
והגשר בין רעיונות, בין דברים, בין מה רלוונטי ולא רלוונטי, מה רלוונטי עכשיו, מה רלוונטי בעוד חודש, מה יהיה רלוונטי בעוד שנה, ואולי בעוד כמה שנים.
יש לכן את היכולת הזאת, והתפקיד שלי היום מבחינתי, זה לעזור לכן לראות את זה, זה להביא לכן את זה לתודעה ולמודעות, לעזור לכן להשתחרר מהרגלים של שיפוט, ביקורת וכאלה, ולהתחבר לתכונות שמהן נולדה בכלל, או נולד ההרגל לשפוט ולבקר. מפני שכל שיפוט וביקורת קשור במערכת הגנה שמבקשת שהצדק, הסדר, יהיה מסוים כדי שאתן תרגשנה בטוח, ובעצם אתן כבר משתמשות ביכולת לייצר גמישות שמקבלת את הסדר של כולם ואת הצדק של כולם ומייצרות גשר, וזה הבדל ענק.
אין יותר צורך במגננה או בהתגוננות של הסדר שלכן. הסדר שלכן קיים, אתן חיות על פיו.
תלבושתי החדשה, כנשמה שמתבוננת, המתקשרת דרך הדמות שלי כדויד, היא ערוץ הקשר שלי לכדור הארץ. היא ערוץ הקשר לילדים, לנכדים, אלייך. היא ערוץ הקשר, הערוץ שמוכר לתודעה האנושית. הזיכרון שלי כישות נמצא במודעות, אך לא בזו האנושית ההכרתית. ולכן אני משתמש בערוץ הזה כדי שתזהו אותי, כדי שתתחברו אליי, כדי שאני אוכל להתחבר לחברים, וקודם כל אלייך ולמשפחה.
זה לא משתנה, אתן מבינות? יש כאן עניין של משפחה אחת גדולה, נשמתית. משפחה גדולה שנולדה לכדור הארץ, לצורך העניין, או משתקפת בכדור הארץ. וכולנו מחוברים.
זה שהזיכרון המודע לא מצוי בהכרתם של רובם, זה סיפור אחד.
אבל זה שכולנו משפחה אחת, זה סיפור אחר. כלומר, משפחת הנשמות שהחליטה להתגשם בכדור הארץ, לעבור את מה שהיא צריכה לעבור כדי לייצר מימד תודעה חדש של חיים מתוך אחדות ניגודים הרמוניה שלמה.
וכל התהליך הזה כרוך בוויתורים על אמונות, דעות, קביעות, בוודאי כרוך בוויתורים על אגו, ובעיקר מאפשר גילוי של כישורים
ויכולות של כל אחד ואחת מהחברים ותרומה אחרת לגמרי, ממקום אחר לגמרי, לחברה. לא כי צריך, אלא כי זה מאפשר הגשמה דרך חוויה. כי זו זכות. כי לשם כך, לשם הגשמה דרך חוויה, השתקפה הנשמה לכדור לימוד.
ערוץ הקשר שלי הוא דרך דויד, כמו ערוץ הקשר של כל הנשמות שנמצאות בכדור לימוד, בקשר עם כדור לימוד. בקשר עם ההשתקפות הקודמת, וזה גם כן לא נכון להגיד כי הכל בו זמני,
אבל נניח לזה, כל הנשמות שנמצאות בקשר עם כדור לימוד, בוודאי אנשי המאסה הקריטית, מצויות בערוץ או מתחברות לערוץ
התלבושת האחרונה, או ההשתקפות האחרונה.
זו תחנת הרדיו, כשכולם שומעים או כולם יכולים לשמוע.
זה קשור גם לרמת הדחיסות ולתרגום המידע למילים אנושיות, מפני שרמת הדחיסות של הנשמה היא שונה מרמת הדחיסות של ההשתקפות. ובשביל זה נוצרה נפש, שהיא בעצם המתווך בין הגוף לאנרגיה הנשמתית. אבל לי כבר אין נפש, אני לא צריך אותה.
המהות האנושית, ההשתקפות האנושית, הזיכרון של ההשתקפות האנושית, מכיל את כל רמות הדחיסויות, הדלילות והדחוסות, יותר נכון להגיד, שדרכן ניתן להעביר מידע לכדור לימוד.
הנפש נוצרה לתווך בין הדחיסות של הגוף לדלילות של הרוח, בין הגוף לרוח, היא כמו הטרנספורמטור. היא מהווה טרנספורמטור. כמו מכשיר שאת קונה בארצות הברית ורוצה להשתמש בו בישראל, את חייבת טרנספורמטור כי זה לא אותו רצף. זה כאילו חשמל אחר, אם אני אגיד את זה בהומור. ולכן הדרך שבה עוברים גלי הרדיו, גלי המידע לכדור הארץ, עוברים דרך שילוב בין דחיסויות. ויש צורך לכייל את תשומת הלב לכל מי שנמצא במימד שאיננו מימד של כדור הארץ, לכייל את תשומת הלב לערוץ הזה, ערוץ התקשורת הזה, כדי להופיע או לשדר דרכו, יותר נכון.
אי אפשר לשדר מעולם הנשמות, נגיד ככה, לאף עולם אם לא מתחברים לערוץ התקשורת. אחרת זה כמו חשמל של ארצות הברית עם החשמל של ישראל.
לכן, למדריכים, למשל, יש מיומנויות מיוחדות שמאפשרות להם להתחבר דרך ערוץ התקשורת ולהעביר את המידע, בין שזה לכדור הארץ או לעולמות אחרים, זה לא משנה, חייב להיות ערוץ תקשורת. ויש הרבה מאוד ערוצי תקשורת.
הנשמה, או האנרגיה של הנשמה, איננה מוגבלת לערוץ תקשורת אחד. היא יכולה להתחבר לכל ערוצי התקשורת, אלא בשביל לעשות זאת בפועל צריך לייצר כוונון. זה כמו שאת מעבירה תחנה ברדיו, בדיוק אותו דבר. אז כשאני מתחבר אלייך, מתחבר אליכם, אני תמיד פותח את הרדיו של דויד, את ערוץ התקשורת האנושי, וצריך שתהיה מיומנות לעשות את זה.
ולכן, הכוונון הוא כל כך חשוב ומשמעותי. וזה נוגע גם, יקירתי האהובה אלייך. גם את אמורה לפתוח את תחנת הרדיו הרלוונטית כדי לדבר איתי. זה אומר, במילים פשוטות יותר, לתרגם למילים את האינטואיציה שלך. בלי להתווכח איתה, בלי לשפוט אותה, בלי לבדוק אם זה אני או לא אני. זה לא משנה.
כשאת מתרגמת את התחושות ואת האינטואיציות למילים, את בעצם מתחברת לערוץ התקשורת בין כדור הארץ לעולמות הנשמה, בין הדליל לדחוס, בין הדחוס לדליל, בין הנשמה להשתקפות שלה.
ואולי אני אוסיף עוד הסבר: ההשתקפות האנושית היא מבנה מאוד, מאוד, מאוד, מורכב שמאפשר חיים, שיש בו מנגנון שכל הזמן מייצר קשר בין דליל לדחוס, מייצר זרימה. כמו שקימת זרימת דם וזרימת לימפה, ככה האנרגיה.
זאת אומרת שהרוח הופכת להיות, (במיוחד כשמפתחים מודעות), יותר ויותר ממשית, פחות ופחות ערטילאית. המידע יכול לתרגם את עצמו, הידע יכול לתרגם את עצמו למוח האנושי.
כלומר, כדי שתוכלו לתרגם את המידע למוח האנושי, הדרך היא להתחבר לחוש-חש, לאינטואיציה, ולתת לה מילים, לשיים, כמה זה חשוב. ולמה זה חשוב? זה חשוב מכיוון שההשתקפות האנושית חיה, מתקיימת, מגיעה לידי ממש רק דרך ארבעת הרבדים ביחד, הפיזי, הרגשי, המנטלי והרוחני. כלומר, החוויה האנושית קשורה ביצירת סנכרון בין ארבעת הרבדים.
כשאתן מתרגמות את האינטואיציה למילים, אתן וכל אחד אחר, אתן מביאות את הרוח אל החומר, אל המילים, אל ההבנה הקוגניטיבית, אל הפיזי.
כשאתן לא מתרגמות את זה, זה לא מזין את הקוגניציה, זה לא מזין את הפיזיות, את העולם הפיזי. זה נשאר אי שם ברמת הרוח ומתפוגג או נשאר ברמת ההרגשה העלומה, הבלתי מודעת.
כלומר, כדי לחיות חיים מלאים ומשביעים יש צורך בסנכרון של ארבעת הרבדים. והכלי של אנשי המאסה הקריטית, לייצר סנכרון, הוא לתרגם את הרוח לחומר. כל עוד אתן נמנעות מלתרגם את הרוח לחומר, אתן בעצם לא מאפשרות לאנרגיה שלכן לקבל את מלוא ההזנה. זה קשור בחיוניות, זה קשור בבריאות, זה קשור
בהרגשה טובה. ולא מדובר רק בכן, זה נכון בכלל.
תרגום הרוח אל החומר אומר:
הזכרות בהרבה יותר אופציות,
הזכרות בהרבה יותר נקודות מבט.
אומר, פרופורציות,
אומר, יכולת להיות הצופה והחווה בעת ובעונה אחת.
מייצר מידת מרחק וקרבה מתאימים,
מאפשר להכיל את מגוון ההתנהלויות, הרגשות, ההיסטוריה האנושית, מנקודת מבט של יצירה לצורך הגשמה דרך חוויה.
כלומר, תרגום הרוח אל התודעה האנושית מרחיבה את גבולות התודעה האנושית ומאפשרת את המעבר ל'רחוב האחר' שאתם מדברים עליו כל כך הרבה. מאפשר להרפות מהשחזור, מפני שהתודעה האנושית יש לה גבולות מאוד, מאוד, ברורים ומוגדרים, שאומנם נפרצים כעת, אבל יש לה גבולות מוגדרים, והגבולות האלה מייצרים גם שחזור = חיים בתוך אותם גבולות שוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב, גלגול אחרי גלגול.
אבל הגבולות האלה מוצו, ופריצת הדרך אל מעבר להם, אל זיכרון ההיות, כפי שאומרים חבריי לקבוצה, מתאפשר דרך חיבור מודע של הנקלט בתחושה, בהרגשה, בראש, לא משנה איפה, למילים.
דרך תרגום האינטואיציה למילים, להבנות קוגניטיביות, לרעיונות, לידע, שניתן להשתמש בו. זה בעצם הבורג שחסר כדי שהמכונה תעבוד אחרת, במירכאות כפולות, ויחזור האמון, ויחזור הביטחון, ותחזור תחושת הייעוד והתפקיד ורמת הטעם והמשמעות של החיים, של התלבושת.
הטעם והמשמעות של החיים האנושיים בכלל, שלאורך כל ההיסטוריה, הייתה חוויה של קיטוב; טוב, רע, גן עדן, גיהינום, השוואתיות, הישרדות וקיום. השביל הזה בתהליכי התפוגגות, אבל כדי שזה יקרה, נחוצה נקודת מבט אחרת, של הבנה, שמגלה מה לא רלוונטי ומה בעצם רלוונטי. ומאפשרת להרפות ממה שלא רלוונטי, גם אם זה ממערכת ההרגלים. וכל פעם שעולה הרגל
כזה, יש לכן הזדמנות להתבונן על זה כהרגל, ואיך אומרת דורית 'לא לעבור לגור שם'.
כל החוויות האנושיות שקשורות בקיטוב, בטוב ורע וכן הלאה, לאט-לאט מוכלות מתוך הידיעה שאלה החיים האנושיים ולשם כך הם נועדו; לחוות את כל הקוצים והדרדרים, את כל הדבש הניגר. את כל המהלך של 'קטן וגדול', של חשוב ולא חשוב, בתוך משבצת הקיטוב הזאת, ולהכיל אותה כחיים אנושיים, כהבנה שאלה החיים האנושיים; כך מתנהלים חיים מתוך תוכנת קיטוב.
הכל מדויק, נכון, ורק כך, מתוך ההכלה הזאת והקבלה שאלה החיים האנושיים, ניתן להיפרד מרגשות אשם, מביקורת ושיפוט.
ניתן להיפרד מהתוכנה האנושית מבחינת חווייתה במובן של; או שאני גדולה או שאני קטנה, או שאני צודקת או שאני לא צודקת, או שאני בריאה או שאני חולה, או שאני יכולה או שאני לא יכולה.
זהו שינוי דרסטי, אדיר, שרק האמיצים יכולים לו. ואתן בין האמיצים שיכולים לו, אתן ועוד אנשי מאסה קריטית, האמיצים שיכולים לו. ומתוך כך מייצרים הדהוד לגמרי שונה. מגנוט לגמרי שונה. ולכן אני כל פעם אומר לך בכל מיני הזדמנויות, תני לרוח לתרגם עצמה למילים, לחומר. תניחי את הקטע של לדבר איתי. זאת לא הפואנטה. זה גם פואנטה, אבל זאת לא הפואנטה.
אני מאוד אשמח שתדברי איתי, כבר אמרתי את זה הרבה פעמים.
הפואנטה היא החיבור לרוח הגדולה שבה הלכה למעשה, התיקון במירכאות, שאני מכנה אותו היציאה מעבדות לחירות = מהעבדות של תפישה אנושית נבחרת שנבחרה, לחירות של תפישת האני הנשמתי דרך ההשתקפות. זהו תהליך של שלום והשלמה.
דויד מתייחס לשאלה שעברה לי בראש לגבי המשפט:
"הכל נוגע לי, אך לא בי"
דויד מישויות ספיראלת האור:
"כעת אתייחס לשאלה האילמת שלך, דורית. את שואלת אותי האם בתיאור תהליך השינוי הכוונה היא למשפט 'הכל נוגע לי, לא בי', והתשובה היא כן = הכל נוגע לי ברמת ההרגשה, ההכלה, תשומת הלב. ב'לא נוגע בי' הכוונה, אני לא נופל לבורות של הכאב והסבל או לבורות של הציפייה, או לחילופין לאיזה שמחה והילולה.
'הכל נוגע לי', פירושו שביכולתי לחוש את כל הרגשות שאי פעם נחוו, כל החוויות שאי פעם נחוו, אבל יש בי את מידת המרחק שמאפשרת את ההכלה של התוכנה האנושית, השלום והשלמה איתה, וההיפרדות מאחיזה בה. השימוש בה, כן.
כלומר, זה מותיר אתכן באינטימיות עם העולם. אתן יכולות להבין את עצמכן ואת האנשים, באינטימיות עם כל צמח שפורח,
עם כל יונה שמגרגרת, באינטימיות עם הכל.
הכל מפכה חיים, ולפעמים זולגת דמעה, ולפעמים קיימת איזו התכווצות כזאת או אחרת, יותר גדולה, או יותר קטנה, אבל הכל בסדר שלו. אין יותר 'מעבר דירה', או היאחזות בדבר.
'הכל נוגע לך', אך דבר לא נוגע בך מבחינת הפעלת טריגרים של כאב, של סבל, של ביקורת, של שיפוט, של רגשות אשם וכן הלאה. אתן עושות תהליך מדהים. ואני מבקש מכן שמעתה ואילך תסתכלנה אחורה ותראינה מה אתן עושות, מה עשיתן, מה כבר הרווחתן, אל תסתכלנה קדימה למה שעוד לא. זהו אחד ההרגלים שיש להרפות ממנו. איך אומרים בכדור לימוד? האויב של הטוב הוא הטוב ביותר. רק להסתכל על הדרך שעשיתן ועל הדרך שאתן עושות וכל הזמן להיות ערות לצמיחה, לגדילה, לחוסן ולעוצמה שאתן מייצרות מתוך זה."
בשביל זה הצצתי מהתלבושת של דויד, או נכנסתי לערוץ התקשורת שדורית יכולה לקלוט ואת יכולה לקלוט.
אני משתמש בערוץ התקשורת הזה בכדי לעזור לנשמות אחרות שעדיין שבויות בטראומות שלהן, או בהיאחזות, בפחדים או חרדות. וכבר על זה דיברתי לא פעם ולא פעמיים. כלומר, יש לי את היכולת לעבור בין הממדים, להגיע לאותן נשמות שתקועות ולסייע להן לצאת, להושיט יד ולהראות להן שקיים עולם אחר. ובעצם אתן עושות אותו דבר. אתן מושיטות יד לעצמכן, מגלות שיש עולם אחר בתוך עצמכן ומחוצה לכן, ומושיטות יד לאחרים.
אהבה לכולכם, תמיד איתכם".