חלק ב' מדבר על המעבר משליטת הגוף להנהגת הנשמה ולתהליכים שאנו עוברים. ברצוני להסביר שהמונח "תדר הקשרי מעגלי" מדבר על אחד מהמורכבויות הנשמתיות המייצג קשר ותקשורת בין מיידעים מכל העולמות שרלוונטיים לרגע נתון, כל רגע שעבורנו מתבטא כאינטואיציה.
ישויות ספיראלת האור:
"תנועה ותנודה, תנודה מלשון הדהוד, הוא שם המשחק החדש מבחינת חוויית החיים והתפישה. דבר איננו נצחי פרט לאנרגיה הנשמתית עצמה, מבורא עולם, שאף הוא השתקפות של ה'אין', אבל נניח לזה כרגע.
בחרנו לפרוס את המצע הזה בפניכן היום בזכות כל התהליך שאתן ואנשי המאסה הקריטית עוברים, כדי שתוכלו להתייצב שוב במלוא גובה קומתכן הרוחנית מתוך התודעה הרוחנית, מתוך החוש השישי המשתמש בחמשת החושים. זהו מהפך ענק, המאפשר להשיב עטרה ליושנה, מאפשר להשיב את הביטחון היקומי בקיום, את תחושת הערך ושוויון הערך הלכה למעשה.
לאט, לאט, הפחדים מתפוגגים. הם לא נשכחים, דבר איננו נשכח, אבל הם לא מנהלים. הם כמו עוד טיפת ידע בתוך אוקיאנוס שלם של התנסויות.
הדבר המשמעותי ביותר הוא שינוי נקודת המבט להכל עבורכם= הכל מיועד ליצירת השינוי התודעתי הזה והמעבר של שליטת הגוף להנהגת הנשמה, המעבר להנהגת הנשמה, הלכה למעשה, דרך התדר ההקשרי מעגלי, כל רגע, כל הזמן. כלומר, גם כשעולות מחשבות מדאיגות, גם כשעולה כאב, גם כשעולה זיכרון של סבל, גם כשעולה פחד, היכולת להתביית על האנרגיה הנשמתית היודעת, על הלב היודע, מסיטה את האחיזה, יוצרת הישענות חדשה על ידע, על הבנות, על תובנות, על רעיונות, מאפשרת את חוויית הדבר הקבוע ביותר ביקום וביקום שהוא השינוי, הלכה למעשה.
זאת מכיוון שאין כאן היתקעות על 'היה ככה ואני מפחדת שיהיה כך עוד פעם, אלא מתוך לקיחה בחשבון של אין-ספור אפשרויות שהיו וחלקן עוד ישנן, מבלי להישען עליהן, מבלי להחזיק בהן. ההחזקה, אם אפשר לומר כך עוברת לתדר ההקשרי מעגלי, עוברת למקום של 'מה כן עכשיו, מה כן בכלל. המעבר לזמן הווה, להוויה נוכחת, כבר דיברנו על זה בצורות שונות.
עכשיו כל הניסיון המצטבר ישנו ועומד לשירותכן.
יש הבדל מאוד גדול אם כל הניסיון המצטבר עומד לשירותכן יחד עם ערוצים נוספים, או שהניסיון המצטבר הפך לסלע מחלוקת, הפך לאבנים בדרך שיש לסכל אותם.
התפקיד שלנו זה להזכיר, להזכיר את מה ששכחתם, להזכיר את מה שהתודעה האנושית שמה בצד על מנת לחוות את האנוש על הליניאריות והקוטביות שבו, על מנעד הרגשות הטובים והרעים, במירכאות, או שלא.
באנו להזכיר לכן שזאת לא האמת, אלא זה ערוץ שמאפשר חוויה מתוך גבול ההוויה האנושי, אבל זה לא גבול היחיד שקיים. קיימים אין-ספור גבולות הוויה, וכל פעם שההשתקפות הנשמתית נולדת לגבול הוויה מסוים, היא באופן טבעי מתחברת לאותה תוכנה כדי שהיא תוכל למצות את עצמה במיטב או במרב בתוך אותה תוכנה. לשם כך נועדה השכחה כשמדובר בחיים בכדור לימוד.
בעצם אתם פורצים את הדרכים שאפשרו את חוויית הקיטוב, את ההקצנות, את תפישת הטוב והרע. ואם נאמר את זה בצורה אחרת, התהליך הוא להפסיק להאמין לזה. במקום להאמין לזה, לראות את זה כיצירה לצורך הגשמה דרך חוויה. הכוונה היא שההתבוננות תשתנה ממקום של חוויית מה שהיה הוא מה שיהיה, לחוויית מה שהיה הוא בעצם מחזה שנועד לחוות או להגשים את הפוטנציאל האנושי במיטב. זהו מחזה שיצר אין-ספור מחזות משניים של חוויית הקיטוב, הטוב והרע, והמעבר הוא להבנה ולהפנמה שזה מחזה = זו תוכנה, זו יצירה. אולי הביטוי שהכי מדגיש או מאפיין את מה שאנחנו מבקשים לומר שזו יצירה לצורך הגשמה דרך חוויה, ויש הרבה יצירות כאלה ביקום. התפישה האנושית אינה האמת שאין בלתה, זאת יצירה. ככל שאתן וכל אנשי המאסה הקריטית, בכדור לימוד ובכל מקום, מתחברים בהבנה, בידיעה, נזכרים שזאת יצירה, ההיאחזות הולכת ופוחתת. זאת יצירה לצורך. אתן לא 'לא מספיק', אתן לא ילדות רעות שמגיע להן מכות בטוסיק… כל רגשות האשם וכל התחושות של 'כן מגיע או לא מגיע' נובעים מהמחזה הזה, מהתפישות האנושיות, שאין לזה שום קשר, שום קשר, לאמת יקומית.
אמת יקומית מתאפיינת, אם אפשר לומר כך, על ידי חוויית הנשמה את עצמה בכל הצורות ובכל העולמות, שהן סך הכל של הגשמה דרך חוויה, סך הכל נקודות המבט, שהן ביטוי של גרעין הנצח.
גרעין הנצח מזין את עצמו, מקבל את האוכל והמים שלו דרך כל חוויות ההתגשמות. המעבר הוא להכרה שקיים גרעין נצח שכולנו חלק ממנו, וכל החוויות שלנו הן יצירות לצורך הגשמת הנצח את עצמו, דרך הייחודים ודרך הכלל, דרך הכלל ודרך הייחודים.
לשאלתך איך המאסה הקריטית גדלה, כדי שבאמת תוכלו להתחבר הלכה למעשה לגרעין הנצח שאתם נאמר, שהכל מתחיל מהפרט. כלומר, אתם בוחרים להתבונן על עצמכם ועל כל מה שקורה כביטוי של הנצח. אתם מתחברים לקוד הנשמתי שלכם, שהוא ראוי ואהוב ושייך מעצם ההיות, שמתפתח עם ודרך כל הנשמות האחרות בכל העולמות, כיוון שהמטרה היא ביטוי של הנצח, דרך הגשמה דרך חוויה. ככל שאתם מפנימים את הרעיון הזה, (לכן אנחנו מדברים על זה שבאנו להזכיר לכם), ככל שאתם נזכרים ומפנימים את הרעיון הזה, ובוחרים לראות את החיים מהאספקלריה הזאת של הנצח שמגשים את עצמו דרך חוויה דרך כל הנברא, כל ההתנהלות שלכם משתנה. ההשפעה שלכם על הסביבה, מעצם כך, משתנה וגדלה. וכך את ודורית ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, יתחברו, תשתנה המציאות. אבל זה מתחיל מהפרט הפעם.
ככל שאתן רואות את עצמכן דרך אספקלריית הנצח, כלומר, אתן מודעות לכך שאתן נשמה בגוף, והגוף הוא היצירה שלכן, כך ההשפעה של הידיעה הזאת הולכת וגדלה בפועל. זה עניין האחריות. לקיחת 100% אחריות על החיים שלכן, על האמת שלכן תוך שאתן חיות על פיה, בנחת, בצניעות, מתוך רגישות לכלל ומתוך הבנה שאמנם לא כולם מתעוררים באותו קצב, אך ההתעוררות שלכן מאפשרת לאנשים אחרים להתעורר מבלי שאתן אפילו יודעות איך, ו'פתאום' אתן שומעות איזה משפט שאמרתן ממישהו שלא ציפיתן ממנו שהוא יוציא את המשפט הזה מהפה… ו'פתאום' אתן רואות שהמגמה מתרככת או משתנה, אבל זה קודם כול הבחירה שלך, של דורית, של כל אנשי המאסה הקריטית, לעשות את התהליך הזה בתוך עצמכם ב-100% אחד/ת בעזרת השני/ה.
דענה שכל ההשתקפויות של האנשים שרחוקים מהזיכרון הזה מחזקים את הבחירה שלכן בלהתחבר לזיכרון הזה ולחיות דרכו, מפני שזו חוויית אבסורד, וחוויית האבסורד הזו הרי קיימת גם בזיכרון הגלגולי-האנושי של כל אחת ואחד מכם, ובכלל של בני האדם, שפעם קיבלו מכות ופעם נתנו מכות, ופעם היו טובים ופעם היו רעים, ופעם קרה ככה ופעם קרה ככה, אלא שההתייחסות לדברים האלה משתנה להבנה שזו יצירה לצורך הגשמה דרך חוויה, במקום כהרגלכם כאל מסקנות של עונש, ענישה, רגשות אשם, ציפיות, תקוות, קרי, השחזור בעצם.
אכן, כל רגשות אשם זה בעצם שחזור של מצבים,
של נקודת מבט מסוימת. הבחירה שלכן היום, היא להכיר בזה שאתן משחזרות, ולא לתת לזה יותר כוח. זה תהליך, זה לא קורה ברגע, אך זהו בדיוק הפתרון. הפתרון הוא בך בדורית בכל אחד ואחד מאנשי המאסה הקריטית שבחרו לעשות את התהליך הזה של היזכרות ערה ומודעת לנצח, כחלק מהנצח.
אנחנו מבקשים לחבק ולברך אתכן, אותך, מעומק לב נשמותינו, מפני שאתן בהיזכרות שלכן הלכה למעשה, מאפשרות לכולנו את השינוי. כל אחד ואחת שבחר לעשות את השינוי, מדליק את האור. ואם משתמש בדימוי המופלא שדויד נתן, שכל אחד ואחת הם כפנסי האור ברחוב, התעוררות המודעות מאפשרת לכם להדליק את האור הפנימי שמאיר אל חוץ והרחוב הופך ונהיה מואר כך שאפשר לראות כבר למרחקים את האור הגדול. אז אנחנו מודים לך, מודים לכן, מחבקים, מברכים ואוהבים. ברוכות ומבורכות אתן".