לחלק גדול מהאנשים שפגשתי יש איזשהו אלמנט של הרס עצמי. הרס עצמי הכוונה לכל האלמנטים שלא מפרגנים לנו, שלא מאפשרים לנו. כל הדעות, האמונות והקביעות שעומדות בשער ומונעות מאיתנו להיות אנשים שמחים, עליזים ומאושרים. כל האמונות שגורמות לנו להיות פגיעים ורגישים. וכשנפגעים לא רואים את הפגיעה של השני אלא רק את שלנו. אחד מהקשיים מתבטא בלא לאפשר לנו להתרגע, קרי, "אין מנוחה לרשעים".
אם נבדוק זאת נמצא משהו שמכרסם, משהו שלא נותן כי "לא מגיע לנו". משהו שאנו משתמשים בו בלי דעת. לא משהו שאנו עושים במודע, ולא משהו שמישהו עושה בכוונה, שהרי כולנו רוצים להיות רגועים.
אני מדגישה את העניין מפני שאם ברצוננו להיות הבוסים, עלינו להגיד "עד פה, עכשיו אני נכנס למדיטציה". מדובר על "לעבור חלון", לא לתת לשום דבר להציק לנו, "לעשות לנו את המוות". אפשר לומר בוודאות שאנו מאפשרים לכל מיני דברים "לעשות לנו את המוות". יכול להיות מצב כלכלי, עבודה, דאגה לילדים, חששות. איננו יכולים לשנות את המציאות של אחרים, אבל ביכולתנו לשנות את המציאות שלנו. ביכולתנו להחליט מה נכניס לחיים שלנו, מה נאפשר ומה לא. אנחנו הבוס, אנחנו מחליטים אם לתפוס מרחק או לא.
בשלבים מאוחרים יותר נלמד על סוגיה גרעינית. הסוגייה הגרעינית היא משהו שדי מנהל את החיים שלנו. היא קשורה לאיזושהי מסקנה שהסקנו בראשית ההתחלות שלנו, בראשית הדרך, ואחת המסקנות היא ש"אני לא מספיק". לאורך הגלגולים זה מקבל את כל הווריאציות של למה "אני לא מספיק".
יש 4 סוגיות גרעיניות שמשותפות לכל בני האדם, לכל הנשמות: "אני לא מספיק", "העולם אינו מקום בטוח", "אהבה = סבל וכאב", "עצמאות היא ניצחון ואסון" – תהליך של אינדיבידואציה והפרדה, שמצד אחד האדם לא יכול להיפרד מהשד שמניק אותו, ומצד שני, חלק אחר שלו רוצה להיות עצמאי לגמרי. הוא נקרע בין הצורך להיות עצמאי לבין הצורך להיות מחובר, בקיצוניות מאוד גדולה. כלומר, הוא נע בין הקטבים.
ברגע שיש משהו שנוגע ב"אני לא מספיק", זה מעורר ומקפיץ את האדם. כתוצאה מכך יש למשל: רגשות אשם, יש פרפקציוניזם, ויש מאמץ יתר, או ייאוש, אחד מן השניים = מאמץ יתר להיות כל הזמן בסדר. ברגע שמתחילים להפנים את המשפט של יהושפט: "מושלם פירושו משלים את עצמו כל הזמן", העניין של "אני לא מספיק" מתחיל להיות מגוחך.
הסוגייה הגרעינית היא האינטרפרטציה האישית של כל אחד מאיתנו, והאינטרפרטציה הראשונית הזאת מלווה אותנו לאורך הדרך עד שאנו מפתחים מודעות ומשנים אותה.
הדבר הזה משפיע על כל הגלגולים שלנו, משפיע על המסקנות שלנו, על הבחירות שלנו.
תשובה לשאלה: אנו לא אחראיים על הבחירות ועל הגורלות של אנשים אחרים. אנו אחראיים על מה אנו אומרים, על איך אנו מתנהגים. אם אדם רוצה שיכאב לו, שיכאב לו, אם הוא רוצה להתלונן, שיתלונן (מה שכמובן לא גורם שמחה יתרה, אך זה עניינו, זו זכותו). העניין של לפרגן לשני ולהרגיש מה הוא מרגיש היה בשבילי גולת הכותרת של השינוי. לא לקחת אחריות על זה שמישהו נעלב או כועס או כואב, ואני לא מדברת על חוסר התייחסות או רגישות. ברגע שהרשתי (בתוך ליבי), לשני להרגיש מה שהוא מרגיש, גם אם הוא כועס עלי, זה שלו ולא שלי חל השינוי. זה הרעיון של ההפרדה.
תשובה לשאלה: המדריכים מדברים על אגו כעל גורם מפריד. אנו הפכנו אותו ליצירה שלמה של עליונות ונחיתות. למעשה האגו הוא ההפרדה בינינו לבין מישהו אחר. זה לא טוב ולא רע. יש הפרדה בכדי שנחווה את עצמנו כאינדיבידואל עצמאי.
תחושת העליונות זה האגו העליון, יש גם אגו נחות של פליזריות שעושה הכל בשביל להיות בסדר.
ברגע שנתחיל לראות זאת, נהיה מחוץ לסיפור ונוכל להסתכל על הדינאמיקה. כשאני מסתכלת על הדינאמיקה אני תמיד אהיה סובייקטיבית, אבל השאלה היא מאיפה אני נובעת? האם אני נובעת מהסובייקטיבית המצומצמת כי עכשיו אמרו לי מילה וזה פגע בי, או מהיכולת שלי לעמוד בקצה ההר ולראות שלוש מאות שישים מעלות מסביב.
ההפרדה היא היכולת להבין שכל אחד מאיתנו היא נשמה בפני עצמה ושום דבר לא קורה רק בגללנו, או רק בזכותנו. זה כמו יחסים של מטפל / מטופל, מורה / תלמיד. המורה יכול להיחשב כטוב ביותר, אבל אם התלמיד לא מתחבר אליו הוא לא מורה טוב בשבילו. אם אין אינטראקציה זורמת בין מורה / תלמיד, מטפל / מטופל, זה לא עובד ולא משנה כמה המורה או המטפל טוב. אם נלך לטיפול הילינג ולא נשתף איתו פעולה, או נמצא במקום של התנגדות או התגוננות, זה אומר שהמטפל אינו מתאים לנו (ולא נתייחס כרגע לסיבות, היות שהתנגדות אינה תמיד אומרת שהמטפל אינו מתאים), זה לא יעבוד. אם אתה רוצה להיות בריא אבל בתת מודע יש משהו שמונע ממך להיות בריא, המטפלים הטובים ביותר לא יעזרו לך.
הכול משותף, זה לא ה"אחד היכול", המהולל, מה שמוריד מאיתנו קצת אחריות, קצת פחד – עלינו לעשות כמיטב יכולתנו, נקודה. זה שם את הדברים בפרופורציות, זה המקום של "קצה ההר", מקום של הפרופורציות שאנו חלק מהן.
מכל אחד מהאנשים שאנו פוגשים בחיים שלנו, מכל הסיטואציות, יש לנו מה ללמוד ומה לקבל, ויש לנו גם מה לתת לכולם אחרת הם לא היו בחיים שלנו. אותו הדבר אנו לגביהם. אנו חשובים מעצם היותנו, מפני שיש לנו מה לתת לאנשים האלה ולהם יש מה לתת לנו.
עמדת הצופה מאפשרת לנו להקל על עצמנו את החיים ולהיות בזרימה הרבה יותר גדולה. אני מאמינה בכל לבי שברגע שאנו מפנימים את עניין הבחירה, את הרעיון שזו בחירה שלנו כל רגע איך להגיב ואיך להתנהל: "הכול צפוי והרשות נתונה" בכול רגע ורגע, זה אומר שאנו לוקחים מאה אחוז אחריות על החיים שלנו ועל הגורל שלנו, לאף אחד אין אחריות על החיים שלנו.