נולדנו לאורך ההיסטוריה האנושית לכדור הארץ עם מיפתח זיכרון קטן קרי, לתשתית קולטת מצומצמת מבחינת הזיכרון של מי אנחנו באמת = ניצוץ אלוה ממעל שלבש תלבושת אנושית על מנת למצות את הפוטנציאל שלו הלכה למעשה.
בזכות השכחה הזו, התאפשר לנו לחיות את החיים האנושיים, על מנעד הרגשות והחוויות מנקודת מבט מצומצמת. אילו היינו זוכרים כפי שקורה בשנים אלה יותר ויותר, שכולנו חלק מ"האחד", ניצוצות אלוה ממעל, שווי ערך, אהובים ושייכים מעצם ההיות, לא היינו יכולים לחוות את נקודת המבט האנושית של הישרדות וקיום ומנעד הרגשות העצום השונא, המתנגד, המבקר, המפחד, החרד, השופט, הנלחם וכדומה. היינו חווים את עצמנו כאוהבים, מחבקים, מכבדים מקבלים ומכילים את עצמנו ואת הזולת, משתפים פעולה ומייצרים אחדות ניגודים הרמוניה שלמה, כמקורנו, שזו מטרת החיים הנוכחיים, להיזכר ולהיפרד מאחיזה בתכנת החשיבה האנושית הלא זוכרת, קרי התוכנה המתבססת על אחוזי זיכרון בודדים ממהות היותנו, מהות היקום והאהבה החובקת כל.
המוח האנושי היה מחובר לכשלושה עד חמישה אחוז ידע, מתוך מאה אחוז הידע הנשמתי שלנו. על כן, הדרך שהמוח האנושי קולט במודע, יותר מתת המודע, היא על ידי כול מה שאנו נפגשים בו בחיינו בעזרת חמשת חושינו והחוש השישי, קרי, הסביבה "מגרה" את הידע כך שיוכל להפוך למודע הכרתית, לעבור מתת המודע למודע.
אנחנו יכולים לכנות את הגירוי הזה גם: אינטואיציה, טלפתיה, הרגשת ידיעה, או תקשור.
הקליטה האינטואיטיבית נוגעת בידע התת מודע שקיים בנו מעצם היותנו ומביאה אותו למודע. היא כוללת בתוכה הבנה גרעינית, קוסמית, של דברים שיש לתרגמם להיגיון אנושי.
תשתית הידע חשובה מאין כמוה כיוון שמהווה כלי לאינטואיציה לפרוט עליה על מנת לעורר מודעות רחבה יותר, לעורר תאי זיכרון רלוונטיים לזמן ומקום = מעבר מהלא ידוע בחשיבה האנושית לידוע בזכות תשתית ידע הולכת וגדלה.
את הקרקע הקולטת ניתן לדמות לאדמה שמידת יכולתה להניב פרי קשורה בתנאי הקרקע. ככול שהקרקע הושקתה וזובלה היא מוכנה לקלוט את הזרעים הנטמנים בה ולאפשר להם לגדול בתוכה.
למוח האנושי על כן, קשה מאוד להתמודד עם מידע שהאינטואיציה, התחושות והרגישויות מביאים בכנפיהם, אלא אם כן קימת מודעות הכרתית לידע הזה, אך בכול זאת, לעיתים קימת לנו תחושה של הבנה ושל הכרות עם דברים, גם כשהמוח האנושי אינו מודע אליהם למשל, כשלומדים מודעות רוחנית, קבלה וכו' ומדברים על איזשהו נושא, עובר זרם תת קרקעי של הבנה, שהוא הרבה מעבר למה שנאמר: דרך האינטונציה של הקול, ההדהוד שהדברים עושים בפנים, מתוך ידע שקיים בתת המודע, העולה למודע.
הרבה דברים שאנחנו לא יודעים לשים עליהם את האצבע במודע, משום שזה נוגע בידע הפנימי שלנו שהוא ה- 100% = תת המודע ואילו אנו פועלים ביומיום, עם כ- 5% מידע זה. על כן, המודע צריך להתאמן בפיתוח ובהקשבה לאינטואיציה כך שניתן יהיה לפרש את מה שהבנו בהרגשה, בקליטה, האינסטינקטיבית שלנו, הלכה למעשה. לתרגם להיגיון אנושי בזמן ומקום.
זה מתקשר ל"תהליך הארת המוח" בו אנו מצויים. כלומר, על מנת שהמוח האנושי ירחיב שעריו המודעים, עלינו להתאמן בשימוש ברובד הרוחני שלנו קרי באינטואיציה, תקשור, מדיטציות, דמיון מודרך, כתיבה אינטואיטיבית וכו'. יהושפט ועזרה – מדריכי האישיים מספיראלת האור-, דברו על החשיבות העצומה שיש לתקשור המודע ואמרו ש"המתקשרים המודעים", קרי כל אלה המודעים למידע שחולף במוחם, תוך כדי קליטת המידע, התקשור, גם אם הוא מתפוגג אחר כך, לאחר זמן קצר, יכולים לפתוח ולהאיר את המוח שלהם הרבה יותר מהר מאשר המתקשרים שאינם מודעים לנקלט, הטראנס מדיומים, או מי שאינו עוסק בהרחבת מודעותו בהכרה המודעת.
הם הסבירו, שמבחינת ההתפתחות שלנו אנחנו זקוקים להיות "מתקשרים מודעים", היות וזה מה שמאפשר למוח האנושי להרחיב את יכולת הקליטה שלו.
אינטואיציה ותחושה מחברים לתת המודע ואילו השכל, למודע.
בעת תקשור מתחוללת העברה מהיקום, מתת המודע, מעולמות אחרים למודע ברגע נתון של זמן וכך מתרחבת אינסטינקטיבית ההבנה המודעת שלנו.
בדרך כלל מתקיים פער בין ההבנה האינסטינקטיבית המתרחשת בזמן קליטת המידע דרך תקשור, מדיטציה, דמיון מודרך וכדומה, לבין ההבנה ההגיונית הארצית לאחר מכן. הפתיחות לקליטה אינטואיטיבית פורטת על תת המודע ועל העושר העצום של הידע והניסיון שיש לכל אחד מאיתנו ומעבר לכך. אך, זמן קצר לאחר התקשור, ההבנה הזו הרבה פעמים כאילו "מתכווצת" לממדים הרגילים, המקובלים, של המחשבה האנושית, ומה שהיה לרגע כול כך מובן, איננו מובן באותה הצורה. כלומר, לאחר התקשור אנחנו שבים "לחשיבה הרגילה" שלנו, להיגיון הקטן = למיפתח הזיכרון הארצי שכעת עליו להתאמן לפתוח את שעריו לעוד נקודות מידע, ידע, הבנה וכדומה ; הדרך היחידה להבין דברים שמעבר למודע, היא דרך האינטואיציות, התחושות, הרגשות והרגישויות.
השכל האנושי עדיין אינו פתוח מספיק, בשל תבניות החשיבה האנושיות. עלינו לפרוט על תאי זיכרון הפנימיים ואת זאת ניתן לעשות דרך האינטואיציה, דרך הרגישויות ודרך התחושות, דרך קריאת ספרים המעוררים זיכרונות, כתיבה אינטואיטיבית, קורסים לפיתוח המודעות שמעבר לזמן ומקום בזמן ומקום ועוד.
על מנת שהשכל האנושי יוכל לתרגם: הוא עושה "התעמלות" ומותח עצמו לכל הכיוונים כמחפש מילים, כדי להבין ולהכיל מידע שמעבר לו והוא יעשה זאת רק אם ניתן רשות, אם נתאמן.
בסרט ובספרו "התובנה המולדת" שכתב ד"ר ברוס ליפטון ניתן לראות כיצד המידע נכנס לתאים.
ספרים כאמור מהווים טריגרים של תאי זיכרון. מעלים מנגינות שמזכירות לנו. כשאנו נתקלים בספר המתאר תקופה בה היינו, ואורח החיים המתואר מוכר לנו, זה יעורר את תאי הזיכרון שלנו. למשל, מישהו שהיו לו כמה גלגולים אינדיאנים יקרא ספרים שקשורים לתרבות האינדיאנית, זה יגע לו, יעורר אותו, זה יעשה לו משהו בפנים: יעורר כמיהה, ביקורת, התנגדות, או התרגשות מאוד גדולה וכו', משום שזה נוגע בידע התת הכרתי. בכל הספרים שנכתבים בכדור הארץ, בעיקר היסטוריים, מדובר בתקופות שבחלקן היינו. זה כמו "דג'ה וו" שכשאנחנו מוצאים עצמנו במקום מסוים ומרגישים שכבר היינו בו, שאנחנו מכירים אותו.
ספרים מזכירים לנו גם את היכולות, הידע והכוחות שיש לנו, שאנחנו לא תמיד ולא בהכרח, מודעים להם. לתת לידע הזה מקום כאן ועכשיו, לא תמיד פשוט לנו. זה כאילו שיש לנו קושי לתת מקום במודע הארצי, לכוחות וליכולות שהיו לנו פעם, ובוודאי להכיר בכך שישנם לנו כול רגע, היות וכול מה שהיה גם הווה. כל עוד שאנו תופשים את עצמנו בצורה מסוימת, על פי התפישה תיווצר מציאות, על פיה יישק דבר ועל כן, זה דורש שינוי חשיבה.
עדיין קשה לנו לתפוש שמשהו שהיה לפני אלף שנה או מיליון שנה, יש לו השפעה היום. אך, אם אנחנו מסתכלים על "אוקיינוס הידע" המוכל בתוכנו, זה לא משנה אם זה היה לפני שבוע, לפני שנה, לפני עשר שנים או לפני מיליון שנים. הניסיון המצטבר שלנו, כול מה שלמדנו אי פעם, כל מה שהרשים אותנו, כל מה שהוא בעל משמעות עבורנו, האידיאלים והערכים שלנו, הכמיהות שלנו, האהבות והשנאות שלנו, הדעות והאמונות שפיתחנו לאורך הדרך, הכול קיים במאגר. הידע האצור בתוכנו עולה דרך עצם החיים כמו למשל: קריאה של ספר, ביקור באיזשהו מקום, פגישה עם אנשים, אירועים, ריחות, צבעים, צלילים, חיבור לטבע וכדומה. כול אלה טריגרים של תאי זיכרון, המאפשרים לתת המודע לעלות למודע.