נשאלתי על ידי תלמידה מה לעשות במקרה שלא משתפים אותה במידע שמאוד חשוב לה לדעת, כשהיה מדובר בחברה שהתגלה לה סרטן ולא שיתפה אותה, היא שמעה זאת מהבעל מאחורי גבה, מה שגרר ביקורת לגבי החברה וביקורת עצמית לגבי התנהלותה שלה, עם השאלה מה פירושו להיות חברה טובה…
הנה תשובתי:
זו שאלה שלא פשוט לענות עליה, משום שכול אחד פועל על פי אמונותיו ומסקנותיו מה שאומר שזה סובייקטיבי לחלוטין.
בכל מקרה מדובר באנשים שונים ולכן אין תשובה אחת נכונה לכולם.
מכאן שתשובתי תהא סובייקטיבית לחלוטין, על פי ערכיי ואמונתי והשקפת עולמי.
מבחינתי, אם זו חברה קרובה, אני מניחה שהייתי מנסה לדובב אותה בעדינות רבה. הייתי שואלת לשלומה, מגיעה אליה באיזשהו אופן ופותחת לה דלת לשוחח את שבליבה. לי חשוב ליצור אווירה טובה כך שהשני יוכל לדבר, לספר ולשפוך את הלב.
אך, באופן כללי ועל פי אמונתי, זכותו של כל אדם להחליט במה הוא משתף ובמה לא, גם אם נדמה לי שהוא חי כבת יענה. אין לי שום זכות להתערב בחיים של אף אחד. אם ישתפו אותי, אתייחס מכול ליבי בהתאם.
יש לנו זכות גדולה להיות מעורבים בחיים של מישהו אחר, אך לא להתערב. לכבד את המרחב הפרטי של כל אדם ולפרגן לו לעשות ולפעול על פי מה שנראה לו נכון עבורו.
יש לנו זכות גדולה לעזור, להיות שם ולתת את ההרגשה שאנחנו שם בשביל האחר.
חשוב מאוד לאפשר לעצמנו ולזולתנו, לבחור מה הכי נכון מבחינתנו ומבחינתם משום שרק כך אנו לומדים ומתפתחים. יכול להיות שהדרך של חברתך להתמודד עם המכה הקשה הזו היא קודם כל לא לדבר על זה, להתבשל עם זה בתוך עצמה ואחר כך להחליט מה לעשות.
אנו נוטים לשפוט מישהו אחר על פי הערכים והצרכים שלנו, כשבעצם על פי רוב, אין לנו מושג ואיננו מודעים עם מה השני בחר להתמודד, מהי היא הבחירה שלו לחיים הנוכחיים, מה עליו לעבור בחייו וכדומה.
לפעמים כבני אדם הנשענים על המוכר והידוע, אנו כל כך נאחזים בהתנהגויות שלנו, עד שרק טלטלה, מחלה, תנאים חיצונים, דוחפים, מאלצים אותנו, לייצר שינוי מתבקש.
לכול אדם קריטריונים שונים לגבי חברות. יש לנו בדרך כלל נטייה לפתח מערכת ציפיות שמגדירה מהי חברות ולצפות מהאחר להתנהגות הולמת, בהתאם לקריטריונים שלנו ולקחת ללב, להיעלב ולהיפגע, כשזה לא עומד במבחן המציאות.
כך גם אם וכאשר אנחנו לא עומדים בקריטריונים של עצמנו, אנו כועסים עלינו, מבקרים את עצמנו וכד'.
בעיני מאוד חשוב לעשות את ההבחנה בין הצורך שלנו ובין הצורך של האחר. זה לא תמיד אותו דבר.
לפעמים האדם רוצה רק שיניחו לו ללקק את פצעיו, לפעמים רק שיקשיבו לו ולא יגידו לו דבר, שלא יתנו לו עצות מה לעשות. הוא רק רוצה לקטר, לשפוך את הלב ולבכות.
עלינו להיות ערים וקשובים לצורך האישי שלנו ולצורך של החבר/ה. לדוגמה, הצורך שלנו הוא לעזור ולחבק, והצורך של האחר, במקרה זה החברה שקיבלה סרטן, הוא במרחב שקט והשאלה היא כיצד ננהג.
הגבולות הנכונים הם הגבולות הפנימיים שלנו בהלימה עם גבולות האחר, לכן אין תשובה אחת כללית שנכונה לכולם. בעיני תמיד נכון להיות מודע לחלק שלנו ביחד עם המודעות לעובדה שהשני אינו השלוחה או התעתיק שלנו. השני הוא נשמה בפני עצמה עם איכויות ייחודיות שלו, הזקוק למה שהוא זקוק.
ככל שנשים יותר לב לכך נהיה ביחסים יותר טובים עם עצמנו ועם כולם.
כשאנחנו נותנים לשני את מה שנכון לנו ולא לו, יש להניח שייווצר קושי בתקשורת. באופן אינסטינקטיבי, הרבה פעמים מאי מודעות, אנו נותנים לשני את מה שאנחנו צריכים, או היינו רוצים לקבל, מבלי לראות את מה שהשני צריך.
כשאיננו רואים את האחר באמת, כיצד נדע מה נחוץ לו ולמה הוא זקוק ברגע נתון? חשוב לעשות הפרדה במקום שנשליך את מה שמבחינתנו רצוי ומובן מאיליו, על האחר. דבר שנכון תמיד לגבי כל מערכת יחסים.
כשמטפלים בכל דבר הקורה בחיים מהמקום של מודעות לטעם, למשמעות, איזו מראה זו עבורנו מה היא באה, ללמד אותנו, להראות ולומר לנו ומה ביכולתנו לעשות הכי נכון שאפשר, נפסיק להשליך, להאשים את הנסיבות, את האחרים ויתאפשר לנו לחיות מתוך הבנה, טעם ומשמעות והודיה ונפיק את המקסימום מכול מצב, בכול רגע נתון.