בזיכרון ה"נשמתי" של כולנו, קיים מאגר ידע עצום. אך כבני אדם, אנו יורדים לכדור הארץ עם "מיפתח זיכרון" קטן, הקשור לניצולת המוח שלנו ומסמל את כמות הזיכרון שהנשמה לוקחת איתה לחיים ספציפיים.
מיפתח הזיכרון בכדור הארץ הינו כ – 5% – 3% מהזיכרון הכללי של הנשמה = מיפתח זיכרון קטן. ככל שמיפתח הזיכרון שלנו קטן יותר, אנו חווים את ההתנסויות שלנו במלוא העוצמה על כל 4 הרבדים – פיזית, רגשית, מנטאלית ורוחנית, מבלי לרפד או לרכך את עוצמת החוויה באמצעות היזכרות בסיבותיה ובתכליתה.
לכל נשמה בעולמנו יש תפקיד ויש להעניק לה כמו לעצמנו, כבוד ולהתייחס אליה כאל נשמה מפותחת – גם אם כאדם, היא מופיעה היום במצב של בורות או שאינה מתנהגת לפי הקודים של התרבות והסביבה אליה נולדה.
המטרה של כולנו היא התנסות למיצוי ומימוש הקוד הנשמתי דרך הגלגול הספציפי והתנסות כוללת הכול. היא כוללת חיבוק, אהבה, חום ושייכות ומאידך היא כוללת סיאוב, שנאה, אלימות ופגיעה. ההתנסויות שלנו הן לא תמיד קלות ולפעמים הלימוד יכול לבוא רק בעקבות הלם.
אם בזאת בחרה הנשמה, היא תתזמן לעצמה מצבים של קושי ופגיעה, בלי דעת. הלימוד מתאפשר דרך התנסות בפועל הדורשת אימון כמו למשל לימוד קריאה וכתיבה, לימוד של התנהגות והתנהלות במקומות שונים אימון להפוך לאינדיבידואל עצמאי העומד על רגליו, אימון בנגינה, אימון בספורט, כל אימון!!
שינוי ההתייחסות מהצלחה לכישלון להתנסות ואימון שהרי אין להעלות על הדעת שאדם שמעולם לא רץ מרתון יעשה זאת מבלי שהכין עצמו. חשוב מאוד לאפשר לעצמנו ולאחר להתאמן על מנת שנוכל להתממש ולממש. מפאת מיפתח הזיכרון הקטן שלנו, איננו רואים הכול, לכן אומרות הישויות המדריכות: "מראש נסלחתם".
שהרי "טוב ורע" הם תוצר של תרבות ותפישת עולם ולא בבחינת אמת אוניברסלית. בעולמנו בעל תפישת העולם הקוטבית קיים טוב ורע, אך למעשה הכול התנסות, גם "הרע" וגם ה"טוב".
זה לא אומר שאנחנו נהנים מזה כשרע לנו, וזה לא אומר שלא נעלה על בריקאדות כדי להציל מישהו אחר כשזה קורה לו. זה לא אומר שנהיה פסיביים. חשוב שנהייה צנועים: שניקח בחשבון שלכל אדם יש את הבחירות שלו, המשרתות גם את סביבתו (גם כשאיננו מודעים לכך או רואים זאת), איננו חייבים להבין את בחירותיו, איננו יודעים מה טוב עבורו ומה שטוב עבורנו אינו בהכרח טוב גם עבורו.
ביכולתנו להקשיב, להציע את הדעות, הרגשות שלנו, את הכישרונות והניסיון המצטבר שלנו, ואם האחר דוחה את ה"מתנות" שלנו – נקבל את הדחייה שלו באהבה, נשתתף בשמחתו אם יצליח ונהיה מוכנים לאסוף את השברים אם וכאשר יחווה שבר מבלי לומר "אמרתי לך?". לקבל את בחירתו, להשתתף איתו במה שנכון לנו ולכבד, לכבד, לכבד!!
ההתמקדות בשיפוטיות, ביקורת, כעסים וטרוניות עלולה להנציח את המצבים שמעלים בנו את אותן התחושות הקשות. זהו רעל הזורם "בעורקינו".
כשאנו באים לעשות שינוי, חשוב שיתבסס על אמונה טהורה שזה מה שמדויק לנו כרגע. כשאנו נלחמים או עושים מעשה כלשהו מתוך כעס, הוא פוגע לא רק בזולתנו אלא גם בעצמנו. אין לראות זאת כהמלצה שלא לחוש כעס. כעס הוא תופעה אנושית טבעית ולפעמים אפילו חיונית, כי הוא יכול להיות מפתח יוצא מהכלל להבנת עצמנו. מדובר בתפעול נכון של הכעס, בטיפול בו ובהתמודדות עמו עד שיפסיק לנהל אותנו. עד שנלמד להשתמש בכל התכונות במקום שהם ישתמשו בנו.
כשאנו חשים כעס, למשל, או כל רגש אחר, קודם כל נודה בקיומו, נקבל את ההרגשה. אחר כך נברר לעצמנו מה בדיוק הכעיס אותנו ומדוע. אם נהיה לגמרי ישרים עם עצמנו, נגלה שמישהו לא עשה את מה שאנחנו רצינו… או עשה משהו שאנחנו לא רצינו…. ואם יהיו לנו האומץ והיושרה להעמיק עוד יותר, עד למקור הכעס, אפשר שנגלה שבהתנהגותו, אותו אדם שיקף לנו משהו המצוי עמוק בתוכנו שאיננו אוהבים ואיננו מודים בו. בכל מקרה, אם אנו מקבלים את הכעס כדבר טבעי, מבינים את מקורו, מוכנים להכיל אותו ו"להתבונן" בו ממרחק המאפשר הבנה, כל הסיכויים הם שהכעס יתפוגג ויתמוסס ולא יהי נחוץ לנו יותר. כאמור זה נכון לגבי כל רגש, הרגשה, מחשבה, דעה ואמונה.
כבר אמרנו שלנשמה שלנו מקורות ידע עצומים הנעולים בפנינו בגלל מיפתח הזיכרון הקטן יחסית שאנו מביאים עמנו לחיים האלה. אבל ככל שנעמיק ונרחיב את המודעות, נוכל להתחבר לאותו "אגם ידע", לטבול בו ולהשקיף משם על כל הנעשה, כולל על עצמנו ועל רגשותינו השוטפים. ומה שרואים משם – לא ניתן לראות מכאן. מתרחשת כפילות חווייתית מרתקת: אנו חווים את הכעס, הביקורת, הכאב והשמחה…אבל גם מתבוננים בהם מהצד, ממקום ניטראלי של ידע טהור. בכך נעקר עוקץ הקיצוניות והכפייתיות גם מהרגשות הקשים ביותר והם מתפוגגים מעצמם.
ניתן לדמות כל רגש חזק המשתלט עלינו לחלון צר (של אהבה? שנאה? כעס? ייאוש?) שדרכו אנחנו משקיפים על העולם כולו, והוא מצר את טווח הראיה שלנו ו"צובע" את כל פעילותנו ב"גווני" הרגש האחד הזה: ורוד כשאנו מאושרים ושחור כשאנו מתוסכלים. אבל כשאנחנו יושבים בתוך "אגם הידע" שלנו ומתבוננים בכל הרגשות, אנחנו מגיעים למקום של הכלה של הכול, של כל "הטוב" וכל "הרע", ללא ביקורת וללא שיפוט. זאת מודעות אמיתית.