גיליתי שהיכולת לברך ולהתברך קשורה בפירגון ובהזדהות. כמו כן גיליתי שעלינו לברך בהתכוונות מלאה בלשון הווה, תוך כדי הזדהות מוחלטת עם הברכה בה אנו מברכים את עצמנו, (מה שאני מכנה "שיווי צורה" = להיות אחד עם), על מנת זו הברכה, תהפוך למציאות ברת קיימא.
על מנת לא נצמצם את הברכות, לא נציב תנאים, אלא ננתב אותם לכיוון רחב מבלי לקבוע מסמרות מתי ואיך יתגשמו. פשוט נרגיש מבורכים במה שאנו רוצים כעובדה שהתממשה, נקודה!!
אם למשל נרצה לפתח את היכולת היצירתית, שעדיין לא פיתחנו, נאמר: "אני מבורך/ת ביצירתיות" בהווה נתון בבחינת "ככה זה וזהו זה" ומבלי שאנו מנתבים את היצירתיות לכיוון מסוים כמו כתיבה, ציור וכד', כיוון שאז אנו מצמצמים את גילויים של כיווני יצירתיות אחרים שקיימים בנו ואיננו מודעים להם, או כן מודעים אך לא התנסינו בהם.
כשאנו יוצרים מציאות עלינו להיות נהירים, בהירים וברורים לגבי עצמנו, לגבי הכוונה. למשל, נשים לב למילה שפע שפירושה המון. זה יכול להיות גם שפע של צרות. לכן אני נזהרת ממשפטים כלליים.
הברכה משמשת גם כאמצעי חיבור ל"יש" בהווה נתון.
היא נועדה, לסייע לנו להתחבר לתפישת העולם שאנו מצוידים מראש בלידתנו לכדור הארץ, בכל מה שנחוץ לנו, אין דבר עודף, אין דבר חסר!!! יש לנו כל מה שנחוץ ומתאים על מנת לחוות את חיינו במלואם, לתת את המתנה שלנו לעולם, להתגבר על כל מה שלקחנו לעצמנו להתגבר עליו, ללמוד, להתנסות בכל מה שבחרנו ולהנהיג את חיינו במיטב.
הברכה היא אחד מכלי העזר המאפשרים לנו ליצור שינוי תודעתי. כמו כן, כאמור, מעצם יצירת הברכות אנו מפרגנים ומלמדים את עצמנו לחיות מתוך פירגון לעצמנו ולסובב. לכן, נתאמן בלברך את עצמנו במלוא הכוונה מכל הלב והנשמה בלשון הווה. החיבור שלנו לברכה הוא הכוח הממגנט אותה לחיינו הלכה למעשה וכך אנו נותנים לה את הכוח להתקיים.
נבחין בין שני מצבים: בין "אני מתחבר למה שאני מברך בכל ליבי בכוונה מלאה עבורי, מתוך ידיעה שאני עושה את מה שאני עושה למעני מכיוון שכל מה שאני עושה למעני, משפיע גם על כל הסביבה שלי ומשרת אותה. קרי, האני הייחודי מחובר וחלק אינטגראלי מ"אנחנו", שהרי במקור ממנו נוצקנו כולנו, "אני = אנחנו".
לעומת מצב שני בו למשל: אני חיה עם בן זוג ומצפה ממנו שיהיה ויחיה כמוני, "לטובתו" כמובן…. או אני הורה לילדים ורוצה בשבילם את מה שלא היה לי בילדותי, כשאולי זה בכלל אינו מתאים להם והדוגמאות רבות לאין ספור.
ההבדל הוא במקור הנביעה, בגישה ובתפישה.
כלומר, במקרה הראשון אנו מודעים לכך שרק את עצמנו ביכולתנו לשנות, שאנו בוראי המציאות שלנו ושמעצם ההיות אנו משפיעים על הכל, כפי שאנו מושפעים.
לעומת הגישה השנייה, הקשורה לשליטה בחיים, בסובבים, המבקשת לשנות את האחר, את המצב, כדי להרגיש יותר בטוח ומרוצה, כפי שאנו חושבים שנכון כשהרבה פעמים לא בטוח שיש לזה קשר למה שנכון לשני.
כשאנו עוברים לשפת הברכה הביטוי שלנו משתנה. נשתמש ב"כן", ברצוי, באפשרי מבחינתנו כי אנו כבר יודעים שאנו ממגנטים אותן אלינו.
כשעוברים להשתמש בברכה (בשפת היש), יהיו הרבה מאוד משפטים שיצאו מהלקסיקון שלנו. במקום "אם אלוהים ירצה", נאמר "בעזרתנו" שהרי כל אחד מאיתנו הוא ניצוץ אלוה ממעל ש"בצלמו ובדמותו ברא אותם" ועל כן אושרנו תלוי בנו, לא "בו", בבחינת "אני יוצר/ת את המציאות שלי וממגנט/ת אלי את אמונותיי ומחשבותיי ואחראי/ת לאושר שלי, מחובר/ת למקור ההיות ולאחדות".
יכול להיות שלאנשים בסביבתנו יהיה קשה עם החיבור שלנו לברכות והודיה, בפרט אם זהו שינוי קיצוני מבחינתנו, לעומת זאת אחרים בסובב אותנו, יושפעו ויעברו טרנספורמציה בזכות מה שאנו עוברים.
ברכות אינן סטטיות יש צורך לעבוד עליהן ולחדשן הן יכולות להשתנות ומשתנות עם הזמן.
ברכה הרלוונטית כרגע יכולה לא להתאים בעוד חצי שנה או יותר מפני שהיא נחוותה כבר. קרי, הן יחסיות לזמן ומקום, לכן יכול להיות שהברכות שאנו מברכים את עצמנו היום, אולי לא יתאימו בעתיד. חלק יתאימו ואחרים כבר לא יתאימו ולא יהיו רלוונטיים.
את הברכה רצוי ליצור יומיום ברציפות, תוך תשומת לב למציאות שלנו ומה מתמגנט אליה עד שהיא הופכת להיות חלק מאתנו.
הברכות הן כמו מנטרה. כשאני נכנסת היום למצבים שקשה לי בהם אני אומרת: "אני מבורכת, אני מבורכת, אני מבורכת……, ואני מברכת". לא תמיד אני יכולה לברך מידית את מי שנפגעתי ממנו, אך אני תמיד יכולה לברך את עצמי. עבורי זהו כלי ריפויי ממדרגה ראשונה. שנברך ונתברך תדיר.