לאורך החיים האנושיים בכדור הארץ, בכל הדתות והאסכולות, מדברים על תפילות וברכות.
מעצם כך שאנו מברכים, משתנה השדה הכימי במוחנו, אנו משדרים שלום, הבנה, רגיעה, קבלה וכיוצא באלה, במקום מלחמה, כעס, התנגדות וכדומה ואנו רגועים יותר. לחיות בברכה = הוויית חיים – כשאנו מברכים אנו מבורכים.
ההשראה לברך את עצמנו, את הזולת, את החיים, את כל מה שנקרה בדרכנו ל"טוב ולרע", הובילה אותי בעזרת הישויות המדריכות (שהתגייסו לסייע ברעיונות ובתרגילים), לפתח שימוש נרחב ביצירת ברכה כדרך ליצירת מציאות ושינוי תודעתי.
דרך הברכה שאנו מברכים אנו מצהירים, נותנים קול מודע לכוונות, לחלומות, לכמיהות ולרצונות הכי עמוקים שלנו, כך אנו יוצרים מציאות. בדרך זו של ברכה והתברכות מתאפשר רווח כפול, עבורנו ועבור העולם הסובב אותנו, מעצם האנרגיה הקורנת מאדם מברך ומעצם ההסכמה להתברך ולברך "אף על פי כן ולמרות הכול".
יש משהו אינסטינקטיבי טבעי בסיסי שכולנו כבני אדם זקוקים לו = היזון חוזר. כמו שהגוף זקוק לאוכל ומים כדי להתקיים פיזית, אנו זקוקים להיזון חוזר, אך למרות זאת איננו בהכרח מייצרים לעצמנו את ההיזון החוזר במידה מספקת ומספקת.
עלינו להתאמן בלספק לעצמנו את ההיזון החוזר, ואחת הדרכים הנהדרות לעשות זאת זה לאפשר לעצמנו כל יום במשך כמה דקות לקבל גשם ברכות ולרשום אותו. זה נותן המון תובנות וחיזוקים.
הברכה יוצרת שדה אנרגטי של הזנה מעשית בשטח.
מבחינתי, מטרת השימוש בברכות היא לברך על דברים שאנו מתכוונים אליהם ולוקחים אחריות מלאה להתגשמותם והם קשורים אלינו בלבד ולא לאחר. ביכולתנו ליצור אך ורק את המציאות האישית שלנו, אין באפשרותנו ליצור מציאות של מישהו אחר, למרות שאנו משפיעים עליה, מה השני יעשה עם השפעה זו "זה שלו ולא שלי" אין לנו באמת אחריות על זה, גם אם אנחנו מאד רוצים.
יש לנו שליטה רק על דבר אחד, על הברכות שאנו מברכים את עצמנו, על היכולת שלנו להזדהות עם הברכה, ועל היכולת שלנו לנוע ולנהוג על פי הברכות שאנו מברכים את עצמנו.
כשאנו מברכים מישהו אחר, אם הוא לא נמצא במצב של יכולת להכיל את הברכה בתוך עצמו, אנו יכולים לברך אותו בלי סוף, זה לא יעבור, היות וגם אם הברכות מגיעות אליו, הוא לא מפנים אותן. אמנם איננו יוצרים מציאות עבור אנשים אחרים, אך כן יכולים לראות את עצמנו שמחים ומאושרים עם אחרים. זהו שילוב של וויזואליזציה וכוונה.
כשהשילוב מתקיים, זאת המציאות שנוצרת שהרי כאמור, כל דבר נוצר פעמיים, פעם בדמיון ופעם במציאות.
אני מחלקת את ההתברכות לשני ערוצים, אותם ניתן כמובן לשלב:
1). עצם חווית ההתברכות – אני מברך/מברכת את עצמי, קרי, הפרגון לעצמנו, היכולת ליצור מציאות בה אנו חשים מבורכים.
2). הברכות משרתות יצירת מציאות בחיינו – אני מבורך/מבורכת ב – א' ב' ג', = יצירת מציאות.
הברכה לעצמנו ולסובב נאמרת/נכתבת בלשון הווה במקום כהרגלנו בלשון עתיד ומשמשת ליצירת מציאות הלכה למעשה. הישויות המדריכות לימדו אותנו שכל דבר נעשה פעמיים פעם בדמיון/במחשבה, ופעם הלכה למעשה.
כל זאת מאפשר לנו להגדיל את השדה המואר והמאיר הממגנט למציאות בדיוק את מה שאנו משדרים, שהרי "דומה מושך דומה ומשלים". כפי שאומרות הישויות המדריכות. הכול פועל על מגנוט והתמגנטות. כלומר, כשיש לנו חזון מוגדר, וברור לעיני רוחנו, שאנו מחוברים אליו מכל לבנו, זה מתמגנט למציאות שלנו מתי שהוא בדיוק כמו ברכות שהרי ברכות יוצרות מציאות. כשאנו מרגישים מבורכים ומברכים זה בדיוק מה שאנו ממגנטים למציאות שלנו.
הידיעה והאמונה שאנו בוראים את המציאות שלנו, כמוה כלקיחת אחריות מלאה לאושרנו ולחיינו. אנו מתמקדים באמון ובעוצמה, במקום כהרגלנו בתחינה, בבקשה שמישהו או משהו ייצור מציאות עבורנו.
על מנת ליצור מציאות מבורכת עלינו להתכוון באמת ובתמים אל מה שאנו מברכים.
כשאנו מברכים איננו מקווים, או מתפללים שדברים יתממשו מבחוץ אלא ממוקדים בלמגנט אותם מפנים החוצה.
בכך, אנו מחזירים את העוצמה אלינו ואיננו משליכים אותה עוד על גורם חיצוני כלשהו. בבחינת, אנו יוצרים את האושר שלנו.
ברכות מאפשרות התמקדות על "היש" וחיים מתוך הודיה ואהבה, כולל להודות על מה שיש גם אם עדיין אינו במציאות שלנו. כשמתחילים להתמקד ב- "יש, יש, יש, יש", הפלא ופלא הוא נוצר, כשהוא נוצר!
אחד הדברים היכולים להניע אותנו מלהמשיך לברך, היא קביעת מועד וקביעת תנאים למילוי רצוננו ומאוויינו. זה קורה כשזה קורה. התפוח לא נופל מהעץ שנייה אחת לפני שהוא בשל.