"סוגיה גרעינית" – כך מכנות הישויות המדריכות את ההטבעה הראשונה שנוצרה תוך כדי הפריצה הראשונה של הנשמה מחיק האחדות, הבורא, לחוויית הפוטנציאל הייחודי שלה. הטבעה זו נוצרה עקב רשמים ותחושות שנוצרו כתוצאה מההיפרדות.
"סוגיה גרעינית" היא דפוס חיים המלווה רבים מאיתנו, עד כי אנו משוכנעים שזו האמת ואין בילתה. זהו דפוס הגורם לנו להתנהלות מסוימת, להתגוננות ולהשקפת עולם שלמה וכמובן אין לנו מושג שזהו דפוס הניתן לשינוי.
כול סוגיה מתבטאת בכול שטחי החיים ומהווה נקודת חולשה, מבחינת תחושת הביטחון והערך שלנו, יוצרת המון תנאים לשייכות ותחושת ערך, על פי כותרתה וגורמת לכך שהאדם יראה את החיים דרך אמונה זו וימגנט לחייו הוכחות.
"סוגיה גרעינית" מייצרת תפישת עולם, שכתוצאה ממנה נוצרים דפוסי התנהגות, דרכם אנו חווים את המציאויות השונות, מסיקים מסקנת על עצמנו ועל החיים, המלווים אותנו לאורך הגלגולים, עד שמוצו ואנו מגלים שזוהי מסקנה/יצירה שנוצרה עקב חוויית הפיכתנו לייחוד.
השקפת העולם שלנו מרגע הוולדות הנשמה = המשקפיים שאיתם אנו יוצאים לעולם = "סוגיה גרעינית" – נוצרה כתוצאה מתחושת הניתוק מהאחדות, מהיחד, שיצר פחד כלשהו. הניתוק הוא אשליה לצורך הגשמה דרך חוויה של כל חלק מהבורא – כל נשמה, את עצמו.
סוגיה גרעינית היא כמו קליפה שעטינו עלינו, שאיננו מודעים לה שדרכה, למי שיש "סוגיה גרעינית", חווה את העולם והחיים. יש לציין שלא לכל נשמה יש "סוגיה גרעינית" ובדרך כלל יש סוגיה אחת, אך לעיתים שתיים.
עם גילוי "הסוגייה הגרעינית" מתאפשר שינוי מהותי ואמיתי המאפשר גילוי של תכונות ואיכויות שהסתתרו מפאת האחיזה בסוגיה.
ישויות ספיראלת האור: "סוגיה גרעינית היא גורם מניע, מדרבן, בדיוק כפי שתוצאותיה לעתים מעכבות, שהרי אין מדובר ב"טוב ורע". מדובר ברישום המהווה אור דרך לנשמה להגשמת עצמה, או בהגשמת עצמה. כל השאר הם שיפוטים אנושיים, ואין מדובר בשיפוט ואין מדובר בביקורת".
מבקשים להדגיש ש"סוגיה גרעינית" היא בעצם תבנית הוויה דרכה חוותה עצמה הנשמה לאורך דרכה, שנבחרה במעבר החיים הנוכחי להתמוסס, או שמא נאמר, לוותר על מקומה.
בכלל, הוויתור על המקום מבחינת שליטה של תבניות הוא חלק נחוץ, חשוב, אינטגראלי משינוי התוכנה האנושית.
ישנן שתי מטרות בסיסיות כרגע: האחת, שינוי התוכנה והשנייה, חיים על פי התוכנה החדשה, וכרגע כולנו עדיין בשלב של שינוי התוכנה. קרי שינוי התפישה האישית של כל אחד מכם את עצמכם, את העולם, את החיים. או במילים אחרות, שינוי התוכנה מתאפשר ע"י חיבור והפנמה של מהות האור שאתם, כל אחד בנפרד וכולכם ביחד, או שמא נאמר, כל אחד בנפרד וכולנו ביחד.
ובכן, "הסוגייה הגרעינית" ניתנת על מנת יתאפשר חילוף מקום. קרי, על מנת תתאפשר הטמעתה ב"אגם הידע" ולא תצטרך להוות יותר סמן ימני בדרך ההגשמה, כיוון שמיצתה עצמה. אצל רובכם התבנית מיצתה עצמה, אך עדיין שלטת מפני שהמודעות לכך שהיא מיצתה עצמה לא קיימת. מדובר על מודעות הכרתית כמובן.
במילים אחרות, באתם להכיר במודע שאותו חלון הסתכלות איננו נחוץ יותר, אין לכם בו צורך"
הישויות המדריכות מדברות על ארבע סוגיות גרעיניות בסיסיות, שמהן נגזרות סוגיות משניות ולהן המון צורות ביטוי על פי אפיון הנשמה.
אני לא מספיק.
העולם אינו מקום בטוח.
פרידה פירושה הצלחה וכישלון.
אהבה פירושה סבל וכאב.
"אני לא מספיק" – הנשמה פרצה מ"אנרגיית האם"/הבורא, כשתחושה של קטנות, אפסות ופחד נרשמו בה. תחושות שתורגמו למסקנה שהיא לא מצוידת כראוי למסע ההגשמה שהתפרשו ל"אני לא מספיק", שהרי אין בכוחי את "אחדות ניגודים ההרמוניה השלמה בתוכי ובסביבתי. קיימת תחושת ייאוש מחד ותחושת חיפוש אחר אותה הרמוניה ורצון לייצרה באותה המידה.
זוהי סוגיה, הגורמת לאדם המחזיק בה, לחיות במתח מתמיד ובחרדה (בין גלויה או סמויה), על מנת "להיות מספיק". כלומר, אדם עם דפוס כזה נע לסירוגין בין נחיתות לעליונות. בבחינת "אם אני לא מספיק עלי להתאמץ כדי להיות מספיק", או, "ממילא אני לא מספיק אז לשם מה להתאמץ. לא משנה מה אעשה, לאן אלך, זה לא מספיק, אף פעם.
הנשמה כמו נושאת זיכרון של שלמות פרפקטית, של "אחדות ניגודים הרמוניה שלמה", (אליה היא כל הזמן שואפת), וכל מצב וכל דבר, בין שלגבי עצמה או לגבי המציאות, שאינו תואם את הזיכרון הזה, לא מספק בהשוואה לזיכרון.
זו סוגיה המייצרת תחרות בין שעם עצמה ובין שעם העולם.
זה יכול להתבטא ב: "אני לא מספיק טוב, לא מספיק יפה, לא מספיק חכם, לא מספיק בסדר, לא מספיק מוצלח, לא מספיק אינטליגנטי, לא מספיק מוכשר" וכן הלאה בבחינת "האויב של הטוב הוא הטוב ביותר" מה שיוצר חוסר סיפוק מתמיד כי שום דבר "זה לא "זה"".
קיים אידיאל הגורם לנשמה להיות במקצה שיפורים מתמיד. הקריטריונים האידאליים האלה בדרך כלל בלתי ניתנים למילוי מה גם שהם לא בהכרח מעודכנים לזמן ומקום. בנוסף, מונעים את הוויית המציאות, את היכולת לקבל ולהכיל כול רגע נתון של זמן את ה"יש" כיוון שסוגיה זו מחברת לתחושת חסר.
יש בזה בלי סוף שיפוטיות וביקורתיות, יחד עם המון השוואתיות. אין תחושה של שלמות מפני ששום דבר הוא לא כמו "אנרגיית האם": השלמות של היחד, של הידע, של היופי, וכן הלאה.
סוגיה זו גורמת לביקורת עצמית מתמדת (הלקאה), למאמץ יתר, להשתדלות, להילחם על מנת להצליח, לרצות את האחר, להשוואתיות, לנהל מערכות יחסים לא שוויוניות (עליונות מול נחיתות), להתייאש מראש מדברים מסוימים כי "אני לא מספיק".
"אני לא מספיק" מניע ומוביל את בעל הסוגייה לאורך כל הגלגולים עד מיצוי והפנמה, המאפשר לוותר על זה. לא צריך את זה יותר, משום מסקנה חילופית (למשל), "אני כמו שאני בסדר גמור ושלם משלים את עצמו כל הזמן. בעיקרון זה נכון לכול סוגיה.
"העולם אינו מקום בטוח" – עם ההיווצרות הראשונית, נשמטה "פתאום" הקרקע מתחת לרגליים והעולם החדש, הלא מוכר עדיין אינו מקום בטוח, כך שהנשמה חייבת ליצור עולם בטוח על מנת לחוש מוגנת. כלומר, התנאי הבסיסי של אותה נשמה, (שזאת המסקנה שלה), שבכל מעבר חיים ותוך כדי, עליה קודם לכול דבר, ליצור עולם בטוח מבחינתה, עולם בטוח למען הגנתה וביטחונה, למען שלומה וכתנאי מוקדם לתפקוד בכול שטחי חייה.
זה אומר שמלכתחילה יש חשדנות ופחד לגבי הלא מוכר והלא ידוע. יש צורך לכבוש שעל אחר שעל, את תחושת הביטחון. כלומר, אין אמון במקום בטוח, יש לרכוש אותו, להחזיק חזק שלא יתפוגג וכו', מה שיכול להתבטא בפחד לעשות או להתנסות בדברים חדשים, בפחד להגיע למקומות לא מוכרים, לעלות על במה ולהתבלט, לסמוך על עצמה ועל האחרים וכמובן לשחרר שליטה ולסמוך על היקום שפועל לטובתה.
זה יכול להתבטא בהרבה מאוד צורות; העולם הבטוח הרגשי, העולם הבטוח הפיננסי, העולם הבטוח מבחינת המעמד והמקום שלה בחברה ובעולם וכדומה.
ניתן לתאר את חוויית החיים כתוצאה מסוגיה זו ליצירת לוח המחולק למשבצות משבצות, כשהנשמה בדרך הגשמתה זזה ממשבצת למשבצת רק אחרי שהיא חרשה את המשבצת הקודמת מכל הכיוונים, ולאט לאט תבנה משבצת חדשה. המטרה היא שלאורך גלגוליה הנשמה תגיע למסקנה שהעולם הבטוח הוא במקום אחד בלבד ותמיד קיים בתוכה. קרי, אינו תלוי גורמים חיצוניים.
"סוגיה" זו ככול ה"סוגיות הגרעיניות" מאפשרת לגלות המון כוחות, כישרונות, אפשרויות ואיכויות, מפני ש'אם העולם אינו מקום בטוח', עליה ליצור עולם בטוח. זה מה שמנתב את החיים. זוהי סוגיה הגורמת לאדם המחזיק בה לחשדנות ופחד לגבי הלא מוכר והלא ידוע, אין לו אמון וביטחון במקום בטוח מעצם ההיות, שאינו תלויי דברים חיצונים. עליו לרכוש אותו כל פעם מחדש, להחזיק חזק שלא יתפוגג וכו', מה שיכול להתבטא בפחד לעשות, להתנסות, בדברים כמו מקומות לא מוכרים, לעלות על במה ולהתבלט, לסמוך על האחרים, לשחרר שליטה ולסמוך על היקום שפועל לטובתו וכיוצא באלה…
פרידה היא ניצחון וכישלון = תלות, היפרדות, אל מול עצמאות": סוגיה זו נושאת דחף של היפרדות ועצמאות, ופחד אדיר מהם (ספרציה אינדיבידואציה בלשון הפסיכולוגיה), גורמת לצורך עז להיות ייחודי ועצמאי מחד ולפחד אדיר מאותו הדבר עצמו.
האדם נצמד בכול מאודו במוכר, פוחד להתנתק ממנו ו"בועט" בו באותה המידה. הצורך לגדול והפחד לגדול. זהו צורך אדיר בשייכות בביטחון בסיסי, לעומת צורך אדיר בעצמאות, בלהיות גדול. זה יכול להתבטא כפחד משינוי והשתנות משום שישנם שני צרכים הפוכים השולטים בו ומטלטלים את בעל הסוגיה: הצורך להיצמד מחד(התינוק), אל מול הצורך להתנתק ולגדול (הבוגר), מאידך.
הנשמה יצאה מ"אנרגיית האם"/הבורא, עם דחף לצאת, לכבוש את העולם ולחוות עצמה כאינדיבידואל עצמאי ודחף זהה להישאר בחיק הבורא. כלומר, נוצרה משיכת חבל בין שתי קיצונויות = מצד אחד אינסטינקט היצמדות למקור מוגן ובטוח, עם תחושת שייכות טוטאלית מלאה, חלק אינטגראלי ממשהו גדול, אוהב, מקבל, מחבק, מגן ובטוח, ומצד שני אינסטינקט הגשמה דרך חוויה, עצמאות וחופש לממש את עצמה בכל דרך שתבחר, אימפולס המובנה לתוך כולנו מעצם ההיות.
במילים אחרות, היכולת להיות נפרד ואינדיבידואליסט עם הצורך להיות בסימביוזה עם משהו, עם מישהו = הצורך להיפרד וחוסר היכולת המוחלט להיפרד באותה מידה. בסוגיה הזאת יש התניה מאוד חזקה וצורך מאוד חזק להישאר קשור לאיזשהו מקור של ביטחון מוחלט. מצד שני יש חוסר יכולת להיות מחובר למקום כזה כי הוא רוצה להיות לבד ועצמאי. דבר זה יוצר הרבה תסכול בחיים וכל מיני תופעות של הזאב הבודד שלא צריך אף אחד, עם ויתור על צורך חזק להיות מחובר, כיוון שלהיות מחובר עד הסוף מאיים על האינדיבידואליזם שלו שמא יתפוגג וייעלם. זו טוטאליות משני הכיוונים.
"אהבה פירושה סבל וכאב": סוגיה זו כרוכה באמונה שאין אהבות שמחות, שלא מגיע לאדם להיות אהוב, שמערכות יחסים תמיד מאכזבות, מתקלקלות, כואבות… ועל כן יש פחד גדול להיות קרוב, להיפתח רגשית, או לאפשר אינטימיות ואהבה. יש צורך עז בשליטה על מנת לא להיפגע, מה שמתבטא הרבה פעמים בהתאהבות במי שאינו משיב אהבה, או שאינו פנוי לאהוב, או התאהבות בחלום, וכדומה על מנת להישאר בטוח… כאמור, כול סוגיה ממגנטת אליה תופעות הקשורות בכותרתה.
המסקנה הזאת נובעת מקושי הפרידה מ"אנרגיית האם"/הבורא.
התחושה בתהליך ההפיכה לניצוץ עצמאי כואבת וקשה, היות ומבחינתה זוהי פרידה מאהבה חובקת כל, חיק חם, אוהב ובטוח ופתאום החיק הזה איננו.
הנשמה הגיעה למסקנה כזאת היות ובחוויה שלה אלוהים גרש אותה מגן-העדן שלו, לא רוצה אותה; אלוהים = אהבה אולטימטיבית ואם אלוהים גירש אותה זה סימן שאהבה = סבל וכאב.
בעצם ניתן לומר שסוגיה זו כמו שאר הסוגיות נובעת משכחה שאנו חלק מהבורא ולעולם לא מתנתקים ממנו באמת. כל סוגיה כזאת מוכיחה את עצמה כנכונה עוד פעם ועוד פעם, ואנחנו ממגנטים את המצבים שיאששו את מה שאנחנו מאמינים בו. "סוגיה גרעינית" מנהלת לנו את החיים. זאת קליפה שאימצנו לאורך הדרך, לא אופי נשמה, שהפעם בחרנו להתירה.