כתיבה מדיטטיבית היא אחת האפשרויות לדליית מידע, אחד הכלים לתקשור.
היא מאפשרת לנו להיות מאוד ערים למה שאנו קולטים, להתאמן בהקשבה בהיענות לתחושות הפיזיות ולמחשבות שעוברות בראשנו, להתאמן בתרגום הנקלט וכתוצאה, בהרחבת יכולת הקליטה והתרגום שלנו.
כמו כן, היא מאפשרת להרגשות, תחושות, הארות וכל מה שעובר בראש, בתחושת הגוף וכד' לבוא לידי ביטוי מודע דרך שימת הלב ותרגומם למודע הכרתי, למציאות.
ניתן לכתוב ולתקשר בעיניים פקוחות, כמו שבוהים בנר ולקלוט המון ידע. באותה מידה ניתן לכתוב בעיניים פקוחות תוך שהמודעות שלנו מתרחבת אל מעבר למה שקיים כרגע. דרך הכתיבה נוצר סנכרון בין דחיסויות, סנכרון בין מהירות, קצב המחשבה למהירות, קצב הגוף.
לכתיבה מדיטטיבית יש טעם ומשמעות הרבה מעבר למה שנראה = זהו כרטיס מעבר ממקום למקום מבלי שמשהו מהכוחות, מהכישרונות, מהידע נשאר עלום.
מבחינתי הכתיבה הזו משרתת גם את עניין ההבנה וההפנמה.
ההבנה; משום שכשדברים עוברים דרכנו זה פורט על נימי ידע וזיכרון פנימיים ומעלה אותם לסף ההכרה וכך מתרחבת ההכרה המודעת.
הפנמה; משום שהדברים הנכתבים זקוקים הרבה פעמים לחשיבה נוספת ולעיבוד וכשאנו כותבים ביכולתנו לקרוא עוד פעם ולחשוב על הדברים.
המידע רלוונטי לזמן, מקום ומצב והרבה מעבר לזמן ולמקום כך שאם לא הפנמנו משהו, הכתיבה עוזרת לנו להפנים, לראות, לקבל עוד נקודות מבט ובכלל כשכותבים על בסיס יומיומי, מקבלים הדרכה אישית והכוונה יוצאת מן הכלל שמתאימה לאותו רגע.
תוך כדי כתיבה (כמו גם תוך כדי דיבור), זורם באופן אינטואיטיבי מידע שאינו ידוע לנו. נראה לי שמי שבא במגע עם אחרים ועובד עם אנשים, ער להרגשה הזו, שתוך כדי דיבור, זורם באופן אינטואיטיבי מידע שהוא/היא, לא חשבו עליו. זהו בדיוק מצב טבעי של תקשור=תקשורת, שבמקרה הנדון אנו עושים אותו דרך כתיבה.
אנו מתקשרים באופן טבעי. לכל אחד מאיתנו יש כישרון טבעי לתקשור, אלא שיש כאלה שמשתמשים בו יותר מבחינת המודע ההכרתי שלהם, כאלה שמשתמשים בו פחות וכאלה שלא משתמשים בו בכלל.
יש הרבה כלים ליצירת קשר ותקשורת שמעבר לזמן ומקום, בקורס לפיתוח ויישום מודעות רוחנית ותקשור, אני מביאה מכלול של אימונים, הצעות, רעיונות, על מנת שכל אחד יוכל לקחת את מה שמתאים לו ולהשתמש בפועל ביכולת לדלות מידע.
האימון בכתיבה חשוב, אך כשאנו דוחים אותו או נמנעים ממנו, שנדע שזה נובע מאיזשהו מעצור פנימי שעדיין לא התגברנו עליו, וזה בסדר.
יש הבדל גדול בין זה שאנו אומרים לעצמנו: המוח שלי עושה טריקים"… לבין זה שאנו אומרים: "אני לא יכול, אני לא יודע, כולם יכולים ורק אני לא"…. אני מכוונת אתכם לאמת האותנטית שלכם שתוכלו לומר לעצמכם למשל: "זה עוד לא הזמן שלי, לאט, לאט אגיע לזה" או לחלופין "זה לא מתאים עבורי". נחוצה יושרה פנימית וסקרנות שואלת על מנת לתקשר וכשאנו עסוקים :בלספר לעצמנו סיפורים" על אי יכולתנו, הסיכוי שנצא מגבולות הידוע לנו זה מכבר, יהיה מאד קלוש.
דרך הכתיבה מתאפשר קשר אינטימי עם הישויות המדריכות
אני מתקשרת הרבה מאד שנים (מ-1986), אך לכתיבה מדיטטיבית התחברתי רק אחרי כ- 15 שנות תקשור במסגרת סדנה בת חמישה ימים שעשיתי, בה בקשה המנחה שנמלא בכתיבה מדיטטיבית שלושה עמודי פוליו כל יום אחרי הסדנה…
עד הסדנה, שמתי את הקשר האינטימי האישי עם הישויות המדריכות שלי בצד מכול מיני סיבות מאוד ""הגיוניות""; לא חשבתי להטרידם עם חיי הפרטיים, שהרי עלי לדעת כיצד לנהל את חיי…. הם לא חיים בכדור הארץ ובוודאי שתפקידם אינו לחיות במקומי ו/או בשבילי…. לא רציתי ליצור תלות במישהו ושמישהו אחר יגיד לי… ועוד כהנה וכהנה סיפורים שסיפרתי לעצמי שחלקם במהותם אפילו נכונים, אך הפכו לסיבות שמנעו ממני לכתוב.
כשהחילותי סוף, סוף כותבת כתיבה מדיטטיבית, גיליתי כיצד היא מאפשרת, כאמור, קשר אינטימי עם הישויות המדריכות, שיחה אישית ממשית עמוקה על החיים, על עצמי ובכלל, ברמה שלא הכרתי עד לאותו הרגע.
אם אאבחן את ההבדל, אומר שלא נגעתי בעצמי ובמהותי באותה רמה קודם לכתיבה, כיוון שלא דברתי עם הישויות המדריכות עלי כמעט בכלל ולכן כאילו שהעברת המידע הייתה ""רחוקה"" יותר, אקדמית יותר, לעומת השיחה האישית שלי איתם, הנוגעת, האינטימית, ללא חייץ.
הישויות יכולות לדבר אתנו על כל דבר; על דברים שמחים וכואבים כאחד, על המשפחה, בדיוק כפי שהם מעבירים מידע על דברים שברומו של הקוסמוס; כיצד דברים מתרחשים, מהי דרך ההתפתחות, מה תפקידו של כול אחד וכדומה.
אין הגבלה לידע, ההגבלה היחידה היא זו שאנו שמים.
כשאנו מקבלים דברים בדרך מדיטטיבית מבלי לכתוב אותם, הם בדרך כלל מתפוגגים כמו חלום ואנו זוכרים, אם בכלל, מעט מאד. מה גם שהזיכרון שלנו סלקטיבי ואנו זוכרים רק מה שנוגע בנו ברגע נתון של זמן, בוודאי לא הכול.
כשאנו כותבים אנו לוקחים אחריות על הרשות, האיפשור לקבלת המידע, לזכור אותו ולהפנימו. אין התעלמות ואין התחמקות. לעיתים יש איזשהו רגע של בלק אאוט Black out שלא בא כלום, ששום ידע לא מגיע. הדבר נפתר מבחינתי עם הרשות להתחיל לדבר מבלי לדעת מה יצא מפי. הרשות לא לדעת על מנת לדעת!! להתחיל לכתוב ולא חשוב מה. רק כשמתחילים לכתוב נותנים לגיטימציה למידע לעבור.
בתחילת דרכי הייתי ממוקדת על החיכיון (מהמילה לחכות) והציפייה שדברים יגיעו, במקום להיפתח למידע המועבר ופשוט לתרגמו וכך בעצם חסמתי העברת מידע, בלא מודע.
הפתרון לדבר הזה הוא לקפוץ למים, קרי, לשים פוקוס על המידע ולהעבירו, להתכוונן, או לחילופין כאמור, וכפי שאומר עוד הרבה פעמים: יש לרשום כול תחושה, כול הרגשה, כול הארה ו/או מחשבה החולפת בראש.
בכתבה הבאה הדרכה והכוונה