תהליך הלידה למימד חדש, תודעה חדשה, תפישת עולם אחרת, קשורה במודעות של כל אחד מאתנו להיותו ניצוץ אלוה ממעל – נשמה – בתלבושת אנושית וחלק מאינספור ניצוצות. תפישת "אני = אנחנו".
הישויות המדריכות מעבירות לנו מדיטציות המקלות את הגילויים והזיכרונות הנחוצים לנו לשם כך. אני מכנה אותן עיסוי תעלת הלידה על מנת שהלידה תהיה יותר זורמת וקלה. מימד התודעה החדש מצוי בהתהוות ובתהליך היווצרות לאורך שנים ובתקופה זו אנו כבר מאפשרים לו להתקיים, לקרום עור וגידים, דרך ההתפתחות והאימון של כל מי שבחר לשנות פאזה ולהתחבר לשינוי. המימד קשור לשביל הבחירה של כל אחד מאתנו בין שהוא מ"אנשי המאסה הקריטית" העושים את מלאכת השינוי בפועל או מבין אלה המושפעים ממנה.
ההבדל בין היצירה בדמיון ובין היצירה הלכה למעשה, הוא בהתאם לעולם הזמן והדחיסות שאנו נמצאים בו. אנו זקוקים למספיק אנשי "מאסה קריטית" שיתעוררו לבחירתם, מה שהישויות המדריכות מכנות "אנשי המפתח לשינוי תודעתי".
בעברים, נולדנו לכדור הארץ עם יכולת ראיה והבנה בהתאם ל"חור המנעול" אליו נולדנו קרי, עם מיפתח זיכרון קטן. על מנת ייווצר שינוי תודעתי, שינוי פאזת חיים, צריך היה למות = לצאת מהגוף הנוכחי ולהיוולד לגלגול חדש, בגוף חדש, עם תודעה יותר גדולה.
הפעם, אנו עושים את כל התהליך מתודעה מצומצמת שאליה נולדנו, לתודעה רחבה, ברמה שאף פעם לא הייתה בכדור הארץ, קרי מעבר מ"חור מנעול" לפתיחת דלת ענקית לזיכרון היותנו. דבר המאפשר לנו להתחבר לבו זמניות היותנו, קרי, לאיגום משאבי הידע התת והעל מודע שקיימים בנו, הלכה למעשה בתלבושת הנוכחית.
הכוונה ליכולת חיבור לכל ערוצי הידע, הניסיון המצטבר שאי פעם רכשנו, משמעו חיבור לכל הגלגולים, לנשמות האחים והאחיות שלנו ולכל היקום, לבורא עולם, מתוך התודעה העכשווית, על פי צורך ברגע נתון של זמן.
במילים אחרות, חיבור לספריית הידע האישית והקולקטיבית, כך שכל מידע שנצטרך לו, יהיה זמין עבורנו כבני אדם, כאן ועכשיו.
התרחבות זו המתאפשרת בפועל, תוך כדי אימון, היא כעמידה על קצה הר גבוה, גבוה תוך התבוננות 360 מעלות סביב. קרי, להתחבר להמון אפשרויות ולהיפרד מתוך כך מהתפישות הישנות וההיתפסות בהן כאמת אוניברסלית.
מי שבחרו להיות סוללי הדרך למימד החדש הם "אנשי המאסה הקריטית", נשמות שבחרו להתחבר במודע להעיר ולהאיר את הזיכרון הנשמתי הלכה למעשה, על מנת לייצר שינוי ומימד חדש.
כל מי שמתחבר למשל, לסוג ההדרכה שניתן בקורס "לפיתוח ויישום מודעות רוחנית ותקשור" נראה ששייך לסוללי הדרך. הרבה מאוד אנשים כבר הולכים בעקבות הדרך שנסללת על ידי הישויות המדריכות שלי ושל אחרים מזה כחצי מאה. מדובר על עצם השינוי בתפישה והתייחסות, לאו דווקא על איזושהי פעולה מיוחדת שעלינו לעשות, אלא מעצם כך שאנו רואים דברים באופן שונה, חושבים אחרת, תופשים דברים בצורה שונה, אנו משדרים זאת לסובב ולסביבה.
חשוב לי להדגיש שכל הנשמות בכדור הארץ הן נשמות מפותחות, בתפקידים שונים המשרתים את עצמן ואת הסובב באותה המידה. לשם כך ישנן נשמות רבות שעדיין אינן מחוברות במודע ההכרתי לזיכרון היותן ניצוץ אלוה ממעל, אך זה אינו אומר שהן לא מפותחות.
ההבדלים ניכרים מבחינת כמה זיכרון מודע האדם נושא לחיבור להיותו נשמה על פי התפקיד שבחרה הנשמה לחיים הנוכחיים ועל מה הוא מתבסס; האם הזיכרון מתבסס מבחינת המודע ההכרתי על תפישת האחדות שכולנו "אחד" חלק מהכלל ובו-זמנית אחד יחיד ומיוחד.
או שהתפישה מתבססת על תוכנת החשיבה של עולמנו בלבד, ומכאן שקשה מאוד לוותר על התלות שתפישה זו יצרה, כך שלא ניתן לוותר על האגו, על מי צודק, על מה נכון, על טוב ורע, נכון לא נכון.
שתי התפישות בגדול, חשובות, משמעותיות ומשרתות זו את זו, גם אם בלא מודע, כיוון שללא חוויית הישן לא תתרחש חוויית החדש.
השינוי אמור להתרחש בכל אחד מאתנו מבפנים. אני מרגישה שהישויות המדריכות מובילות אותנו לאט, לאט, לשינוי דרך אימונים, תרגילים ומדיטציות, על מנת ניתן יהיה להרחיב הבנה, עשייה, כך שנוכל להתבונן בכל מה שקורה, (גם בדברים שבתפישה האנושית נחשבים לקטסטרופליים ואתגריים, קשים ובלתי נסבלים), כאתגר שלקחנו על עצמנו ולא כקושי. ההבנה שמה שבא לפיתחנו, בא לפתחנו, שהכול בעדנו, מאפשרת שינוי עצום.
הישויות המדריכות מעודדות אותנו להתאמן ב"התבוננות משתאה" המאפשרת קבלה, הכלה וחמלה לעצמנו ולכול יצור נברא. מניסיוני, ומניסיונם של אנשים אחרים, הרבה מאוד מהשיפוט והביקורת נעלמים ומתפתחת הבשלה ויכולת הכלה.
ההגדרה האישית הפנימית משתנה לחלוטין, כשהמודעות ההכרתית מתחברת לנשמה שאנו, מתוך ידיעה שהגוף הוא תלבושת לצורך הגשמת עצמה ולא "אני". ההישענות משתנה.
כולנו קשורים אחד לשני משרתים אחד את השני, איש אינו מתפתח בחלל ריק. אך קיים הבדל בין תלות לבין קשר, בין אהבה שהיא יחסי גומלין בין הכל להכל, המתקיימים מעצם ההיות, כמו נשימה, לבין היאחזות בדבר מה חיצוני הנובע מתלות ערך. כשנחווה בפועל שיחסי הגומלין מתקיימים ממילא, לא נרגיש אף פעם בודדים, לא נחווה יותר חוסר ביטחון, נחוש מחוברים תמיד.
התהליך איננו פשוט אנו חווים אותו כבר לרגעים, יודעים במה מדובר. ההגדרה העצמית משתנה ויותר, ויותר, הולכת לכיוון חיבור מודע לקוד הנשמתי.
כרגע בכדור הארץ עדיין התפקיד מגדיר אותנו; אני הדוקטור, אני פסיכולוג, אני זה ואני זה… הגדרה היוצרת תלות. כאשר חלה התערערות למשל בשל נסיבות כמו הקורונה, נשמטת הקרקע מתחת לרגלינו. לא פשוט לוותר על הגדרה, אך כל עוד שאיננו מוותרים על להחזיק בהגדרה כאילו היא "אני", אין ביכולתנו להיפתח לדברים חדשים.
חוויית האבסורד אותה חווה העולם ואנו כפרטים, נועדה על מנת לערער את הישן כך שייווצר חדש.