The Winged Pharaoh – Joan Grant
הספר בשם "פרעה בעל הכנפיים" (שלצערי לא תורגם לעברית), נכתב לפני כ- 100 שנה בערך, על ידי ג'ואן גרנט, שכתבה ספרים בנוגע לגלגולים קודמים שלה במצרים העתיקה כשאת הספר הזה "פרעה בעל הכנפיים" שאני אוהבת במיוחד, היא מספרת על היותה סקיטה בת פרעה שעברה את כל תהליך החניכה לכוהנת מצרית לפני שהפכה לפרעונית ושמשה גם כשופט העליון של מצרים.
מצריים הייתה מחולקת למחוזות, כל מחוז היה כמו ממלכה בפני עצמה וכולם היו מחוברים לפרעה. סגן מושל של מחוז הגיע לסקיטה והודיע לה בצער גדול שמנהל המחוז מת והוא היה שמח מאוד לקבל את הסכמתה לתת לו לתפוס את מקומו. סקיטה בקשה ממנו להגיע שוב בעוד יומיים שלושה לקבל תשובה.
בלילה היא חלמה על סירה כמו הסירות של המתים שלקחו אותם לקבורה, ובחלומה ראתה סירה ריקה, ציפור שותה מהמים של הנילוס ונופלת על הסירה. היא הבינה שהמושל הורעל על ידי סגנו בשביל לקבל את התפקיד. אחרי שלושה ימים הגיע אליה סגן המושל, היא סיפרה לו את מה שהיא ראתה והוא הודה באשמה. כעונש היא צוותה עליו לגור בארמונה והבטיחה: "אני אקצה לך שטח, אתה תאכל את האוכל שאני אוכלת, תשתה את מה שאני שותה, תהייה עם המשרתים שלך ותחייה כמו מלך. אלא מה, אתה אף פעם לא תדע מתי האוכל מורעל. האוכל לא היה מורעל אף פעם, אבל הוא הפסיק לאכול ואחרי כמה זמן הוא מת.
אם האדם היה חווה באיזשהו אופן את מה שהוא עשה למישהו אחר, סביר מאוד להניח שהוא לא היה פוגע יותר אף פעם.
אנו מבינים ומזדהים אצל האחרים באותם המקומות שגם אנו עברנו. במקומות בהם איננו מגיבים או אומרים טוב נו מה הסיפור, לא היינו בנעליים שלו ולא עברנו את החוויה . בתקופת הפרעונים הטובים, החינוך היה נעלה; תיכנס לנעליים של האחר ואז בואו נדבר. הוא יכול היה להמשיך לאכול ולחיות עד 120, סגור אמנם בארמון מבלי יכולת לצאת, אך במרחב מאוד גדול, עם גינה ומשרתים.
כולנו ניצוצות ממעל, כולנו חלקי פאזל של שלם אחד, אהובים, שייכים מעצם היותנו, אין לנו שום יכולת לפגוע במישהו אחר. הרעיון של החינוך יושב על זיכרון של מי אני במהות הבסיסית. הוא הפסיק לאכול מכיוון שהוא הבין שהכל מתחבר והמצפון והפחד התחילו לעבוד.
לכל אחד מאתנו מצפן פנימי שאם הוא אינו פועל לפיו הוא איננו חש בטוב, בכל הרמות. יתכן שאומר כן כשאני מרגישה לא, ויש לי כאבי בטן כי לא טוב לי עם זה. מהדברים הכי קטנים עד הדברים הכי גדולים שלי ולא ללכת עם מה שבחרתי.
הענישה אמורה להיות כזו שתזכיר לאדם מה התפקיד שלו, מה הוא בא לעשות פה ומה קורה כשהוא פוגע בחלק אחר שלו. זה כמו להוריד לעצמו יד, לך תחייה בלי יד, אפשר אבל זה לא נעים. המודעות לכך שיש לכל דבר הדהוד, והשפעה כפי שאני מושפעת. לפני יומיים ראיתי חדשות והייתה כתבה על הישראלי המכוער, נגמרה הקורונה משאירים את הלכלוך בשטח, ולמרות שאני "מתה" מזה (אני בכוונה נותנת עכשיו את הרגשות השונים), התגובה הראשונה שלי היא לרצות לערוף למישהו את הראש, אך בדיוק באותה נשימה אני אומרת: זו דוגמה לכך שהאדם אינו רואה מטר מהאף שלו, אין לו חיבור להדהוד של הדברים. לא ניתן לעשות זאת בכוח, יש צורך לחנך אחרת כדי שאנשים יגדלו עם הבנה שהאינטונציה של הקול שלהם, המבט וההתייחסות יש להם השפעה. כשמדברים מהלב ובאהבה למישהו אחר, זה ההדהוד שעובר וזה מה שהם יקבלו חזרה. כשמדברים ממקום של רעש, זה מה שמקבלים בחזרה.