כל תוכנות החשיבה פותחות את שעריהן לכל תוכנות החשיבה שקיימות בקיום וביקום = תוכנה חדשה.
בביטוי "תוכנה ישנה" מתכוונות הישויות המדריכות לתפישת העולם האנושית, אותה אנו חווים כבר מאות אלפי שנים ויותר, דרכה אנו מנהלים וחווים את עצמנו ואת חיינו מאז ומעולם. תוכנה המאפשרת את החיים בכדור הארץ מאין תוכנת הפעלה לחיים האנושיים.
חוויית החיים הזו מוצתה בכל דרך אפשרית לאורך ההיסטוריה האנושית, אלא שחרטה מעגל כל כך מסיבי במוחנו, שאנו עדיין פועלים כאוטומט על פיה. לדברי הישויות המדריכות הגיעה העת להבין שמיצינו ולהיפרד מאחיזה במעגל חרוט זה, מתוך הבנה שזוהי תוכנה שנוצרה לצורך הגשמת הנשמה את עצמה דרך גוף פיזי בכדור הארץ וכי משימתה זו הסתיימה ועכשיו הגיעה הזמן ליצירת תוכנה חדשה.
לעיני רוחי הופיעה תמונה שגרמה לי להבין שאכן, התוכנה הישנה נמצאת בתהליך של מוות, של גסיסה, ה"מקפיץ לנו את הפיוזים" ברמות על = פיוזים של פחדים, שעדיין לא טיפלנו בהם, חרדות, פחדים קיומיים, הישרדותיים, כיוון שמעגל הנוחות שלנו מתפרק, השטיח נמשך לנו מתחת לרגלים. ""שטיח"" האמונות, הדעות, הפירושים, ההרגלים, הקביעות, על עצמנו והחיים שנוצר כתוצאה מחיים ב"מיפתח זיכרון קטן" בכדור הארץ.
כל מי שמפתח מודעות רוחנית מתאמן ביצירת תפישה חדשה, היוצרת סינפסות חדשות במוחנו = מערכת הולכה עצבית של ידע חדש, הפורצת את מסכי השכחה של מי אנחנו באמת = "מהות האור" חלק בלתי נפרד מהבורא.
שכחה זו נובעת מ"מיפתח הזיכרון" אתו הגענו לכדור הארץ ואותו באנו לפתוח. במילים אחרות, בחרנו הפעם לחבר ולגשר בין המודעות האנושית המצומצמת למודעות קוסמית רחבה של מהותנו ומהות הכול.
אמשיך עם התמונה שציינתי קודם באשר לשינוי התוכנה האנושית;
כמטאפורה לתוכנות חשיבה של כדור הארץ ועולמות אחרים, ראיתי בעיני רוחי שבילים הנעים במהירות ביקום כשלכל שביל תחתית ומשני צדיו חומה, כשלמעלה הוא פתוח כלפי שמיים. כל שביל נראה אחרת. התחושה הייתה שהשביל הוא אנרגיה הנמצאת בתנועה שוצפת וקוצפת. בכל שביל נראו צבעים שונים, הורגשו קצב אחר ודחיסות אחרת.
כל שביל היווה דוגמה לעולם אחר; שביל אחד נראה לי של הפליאדות, שביל אחר של כדור הארץ, עוד שביל זיהיתי כאוריון, אחר כסיריוס, אין ספור שבילים המייצגים עולמות שלמים, תוכנות חשיבה שונות ו"מגרשי משחקים" למיצוי והגשמה של המהות הנשמתית.
בעודי מתבוננת, חשתי באזני רוחי קולות אדירים כאלה הנשמעים כשהר קרח מתפרק, עם הדהוד עצום וראיתי את החומות של כל השבילים מתפרקות וכולם הופכים אט, אט, להיות מארג אחד. קרי, תפישה המשותפת לכל ומכל העולמות = "אחדות ניגודים הרמוניה שלמה = שוויון ערך מלא המאפשר שיתוף פעולה.
אך…. בינתיים מה שאנו חווים הוא כאוס… השטיח נמשך לנו מתחת לרגליים.
מה שהדהים אותי הוא שראיתי את אותו כאוס מתרחש בבת אחת בכל העולמות, המפותחים והפחות מפותחים ללא הבדל!!
פתאום הבנתי שתפישת העולם משתנה, דרך כך שכול התוכנות מתפרקות ונפתחות עד שנוצר מארג אחד. ובאמת כאוס פירושו, שהתבנית או תבניות הקיימות כבר אינן משרתות, אין להן זכות קיום ויש לבנות תחתיהן תבניות חיים חדשות.
התוצאה היא שהכל מאבד מגבולותיו; ההרגל, דרך ההתפתחות, ההבנה, התפישה, ההתנהלות מאבדים את הגבול שלהם. "גבול ההוויה" נפרץ לגבול הרבה יותר רחב, שיש לגלותו ולתרגל ולהתאמן לחיות בו.
הבנתי פתאום את מה שהישויות המדריכות אמרו לנו כבר לפני שנים שהשינוי הוא יקומי וקיומי בו זמנית. כלומר, על מנת תיווצר "אחדות ניגודים הרמוניה שלמה" כמהות הנשמה, על כל אותן תוכנות חשיבה לפתוח את שעריהן לכל תוכנות החשיבה שקיימות בקיום וביקום, לכל נקודות ההסתכלות.
דבר זה מוביל לאט, לאט, לחיבור לתמצית ידע וניסיון מצטבר מכל העולמות, בזכות איחוד נקודות המבט, לשימוש כולם.
התהליך המאוד גדול והמאוד משמעותי הוא החיבור למהות ומתוכה לאינספור דרכי ביטויה, מבלי להחליף דרך ביטוי במקור ממנה היא נגזרה.
ואז… חוויתי הארה נוספת הקשורה בגלגולים השונים = בהשתקפויות הנשמתיות שלנו המפוזרות בעולמות חוויה נוספים לכדור הארץ, שעדיין רובנו אינו זוכר במודע.
כשאנו נזכרים, החלק החכם שיודע ורואה המון, מפסיק לבקר את החלק המצוי "במיפתח זיכרון" קטן כרגע ובמקום להרגיש ולחשוב שהוא לא בסדר, ולשפוט אותו על מיפתחו הקטן, הוא מבין, אוהב, מחבק וחומל.
הייתה לי פתאום איזו פריצה של הבנה שהחיבור לכל ההשתקפויות שלנו פירושו התפרקות של גבולות.
כל הגבולות נפרצים; גבולות תפישה, חשיבה ואמונה, כולם נפרצים. המחשבה האנושית שלנו מתחילה להיפתח לרעיון שיש עוד כמה רעיונות, חוץ מהרעיונות שיש לנו בראש… יש עוד כמה אפשרויות מעבר לאלו שאנו מכירים…
כל עוד אנו חיים בעולם הזה לא מאוחר ללמוד ולוותר על הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו ומאמינים בנכונותם, מי יודע כמה גלגולים.
לא משנה בני כמה אנחנו, הכל אפשרי!!! כל מה שנחוץ לנו הוא לגלות שהכל אפשרי, להתחבר למהות עצמה, להבין שהכל יצירות לצורך.
לא משנה אם יש לנו השתקפות ביצירה מאוד מפותחת, זה לא עושה אותנו יותר או פחות. אלה נקודות מבט שונות שהנשמה חייבת לחוות בכדי להגשים את הפוטנציאל שלה.
בפוטנציאל של "מיפתח זיכרון" פליאדי, לא ניתן לחיות במיפתח זיכרון אנושי, זה לא עובד. אלא אם כן, הזיכרון האנושי נפתח לזיכרון הפליאדי. כמו שהזיכרון הפליאדי אינו יכול להכיל/להבין, את הזיכרון האנושי אם הוא לא נפתח אליו, למרות שזהו "מיפתח זיכרון" הרבה יותר קטן.
דומה הדבר לאי היכולת לשים בשקע הישראלי מכשיר חשמלי שנועד לשקע אמריקאי, יש צורך במתאם. ניתן לדמות את התוכנה למתאם של עולם ספציפי. לכל עולם המתאם שלו.
אין באפשרותנו לדעת מהי חמלה, חיבוק, מה זאת אהבה, מהי נתינה מכל הלב, אלא אם כן חווינו אותם והם חלק מאתנו. אין את היכולת להבין את האחר בכדור הארץ ,אלא אם כן אנו מבינים שהחיים בו מאפשרים חוויית מנעד עצום של רגשות והתנהגויות, "טובות ורעות".
היכולת להכיל כל סוגי הרגשות וההתנהגויות, את האהבה והשנאה הרוצח והנרצח, הנותן מכות והמקבל מכות וכיוצא באלה, מאפשר לנו להפסיק להצטרך להם ולהתייחס בחמלה לאלה שזה עדיין נחוץ להם.
עד עכשיו אני נושאת באוזני את הרעש של גוש הקרח הזה שמתפרק. נשמתי ממש נעתקה מהעצמה והבנתי שאנו בעיצומה של תקופה כאוטית שעדיין לא נגמרה. תקופה המאלצת אותנו לפתוח את המוח, הראש, הלב על כל ארבעת הרבדים – הרגש, השכל, הרוח, והגוף הפיזי. לפתוח את כל הערוצים על מנת להכיל יותר אינפורמציה. לכן גם האימון במדיטציה הוא כל כך כל כך משמעותי, כל כך חשוב.
עד שזה לא בחוויה של כל אחד מאתנו, זו רק תיאוריה. התיאוריה יכולה להיות מעניינת, אך אינה משרתת אותנו באותה המידה, אלא אם כן אנו מחברים זאת פיזית, למוח האנושי, להבנה לתכליתיות של החיים.
השינוי יחול כאשר יתקיים החיבור למודעות חדשה על כל ארבעת הרבדים פיזית, רגשית, מנטאלית ורוחנית.