מיצינו את דרך החשיבה והמגבלות האנושיות ובחרנו לפרוץ גבולותיהם

נשאלתי על השינוי שחל במשפחות ובחיי היומיום, הרבה זוגות מתגרשים, הרבה צעירים ומבוגרים לא מוצאים את עצמם, כאילו הכל משתבש ומתפרק.

לפי הבנתי, זוהי תוצאה של השינוי התודעתי המתרחש, במובן של מעבר ממשפחה קטנה לקהילה, מהתמקדות ב"אני" לחיבור ל"אנחנו". מהישענות על דפוסי חשיבה ודרך התנהלות עתיקה לגבי תפקידנו כגבר, כאישה, כאם, כאב, כאדם וכד' להכרה שאפשר אחרת ושלהיות "אישה טובה" אין פירושו "אישה קטנה" שתפקידה העיקרי והחשוב, הבלעדי, הוא ללדת ילדים ולנהל את משק הבית ללא קשר למימושה העצמי כאדם בשטחים נוספים.

ברגע שעלתה השאלה הופיע לעיני רוחי דימוי של המון אנשים בכל מיני גילאים שנדלקים להם אורות במוח, הממסים את האפלה/העיוורון/חוסר המודעות לגבי מי שאנחנו באמת, (נשמה בגוף), תפקידנו בעולם הזה, ההכרה שהדבר הקבוע ביותר בקיום הוא שינוי, שאנחנו "יצורים רוחניים במסע אנושי". דבר הקורה לכולנו, בין שבמודע ובין שלאו.

הדימוי בא לומר שהמון אנשים נזכרים בחלומות, בכמיהות, ביכולות, בכוחות שקיימים ולא באים לידי ביטוי וחשים אי שביעות רצון גם עצמית וגם מנסיבות, תסכול בכל מיני תחומים, קצה נפשם מכל מיני מצבים בשל הפער בין איזשהו זיכרון הרבה יותר גדול ומשמעותי לבין מה שהם חווים הלכה למעשה ביומיום.
מה שהרבה מאתנו חשים היום, יותר מתמיד, ש"זה לא זה" בכל מיני תחומים; עבודה, זוגיות, מיצוי עצמי ועוד.

זהו תהליך שמתרחש כבר הרבה זמן, המביא לחיפוש מאד גדול, לא רק אצל צעירים שנוסעים לחפש עצמם בכל העולם. זה קורה ל"אנשים מן הישוב". משהו גורם להרגיש שלא בנוח בתוך אזור הנוחות, משהו מסיט מחוויית התבנית האנושית, שהייתה ועדיין מאד אופיינית לכדור הארץ, שפעלה על מודל/דפוס מסוים; קמים בבוקר, מצחצחים שיניים, יוצאים לעבוד מבוקר עד לילה, מביאים פרנסה הביתה, מתחתנים, יולדים ילדים וכד' דפוס ארוך עידנים שחרט את מעגלו.  
גם המעמד העליון יותר, חי על פי כללים ברורים של מה מותר ומה אסור, על פי כללי תרבות מסוימת וכד'.

כל זה נפרץ ולא מעט בזכות ההמצאות הטכנולוגיות. הגילויים המדעיים בכל מיני תחומים, האינטרנט, הטלוויזיה, הרשתות חברתיות שהביאו אתם את הרעיון שאפשר לחיות אחרת…

חווית השונות האישית, הסגידה לאינדיבידואל, השליטה של האינדיבידואל על הכלל, הדבר הזה נפרץ אל מקום של חיפוש אחרי משהו אחר. כאילו שבענו, די!

מה שאיננו זוכרים זה שמיצינו את דרך החשיבה והמגבלות האנושיות ובחרנו לפרוץ גבולותיהם בכדי להשיב עצמנו לתחושת שייכות, ערך, משמעות וביטחון מעצם היותנו.
מדובר במודעות הולכת וגדלה לניצוץ שאנו מעצם היותנו, להיותנו משפיעים ומושפעים מעצם היותנו, לרגישות לעצמנו בדיוק כמו לסביבה.
כאילו קודם היינו מכונסים בתוך איזושהי בועה, מבלי להיות מודעים מספיק לסביבה ולסובב.  כמו למשל זריקת אשפה בפיקניק, חניה במקום נכה, או ""סתם"" עמידה ברכב ""לרגע"" באמצע הכביש, בכדי לקנות משהו ועוד, ועוד.

כאנושות, אנו עדיין מרוכזים בעצמנו, באינטרסים שלנו, בסולם ההצלחה ו"במה יאמרו השכנים", כך שאיננו ממש מודעים להשפעה שיש לדברים שאנו אומרים ועושים ולטון הדיבור והאנרגיה המשודרת מאתנו בשעה שבה הם נאמרים.

בשל מיפתח הזיכרון הקטן, הקשר בין מה שאנו עושים לבין התוצאה מצומצם ועדיין אין קשר מודע מלא בין מה שאנו עושים, לבין התוצאה בשטח אלא לאחר מעשה.
כשמתפתחת "הרגל הרוחנית", מתהווה אט, אט, שינוי והערנות להשפעה ולהדהוד שיש לדברים גדלה. האינטרס החברתי מתפתח והולך ככל שהמודעות הרוחנית עולה למודע האנושי.

לא יכול להיבנות משהו חדש על בסיס הישן מכיוון שמדובר על תוכנה שמתפרקת מהרלוונטיות שלה.
מתחולל שינוי מהותי בסיסי של כל מסגרות היחסים שבין גברים ונשים, בין בני המשפחה. זו הדרך על פיה הדברים מתרחשים, חווית האבסורד בהתגלמותה.

המדריכים נותנים דימוי  להמסה והתפרקות התוכנה הישנה; כל יום נופלת עוד אבן עד שהחומה תיפול לגמרי. לוקח זמן עד שאנו תופשים את הקשר בין התמוטטות החומה לבין האבנים שאנו מוציאים ממנה.

 כל הזכויות שמורות לדורית יעקובי

סגור לתגובות.