אחד הדברים שאני חווה באופן טבעי מאז שהתחלתי לתקשר, הוא הצורך והרצון להישאר עצמאית חופשיה לבחור את הבחירות שלי ולעשות את ""הטעויות"" שלי מבלי לפתח תלות במדריכים, אלא לפתח שותפות שוויונית איתם. אין לי צורך להתייעץ איתם על כל דבר. כשיש ליתחושה של ביטחון לגבי דברים, הרגשת כיוון ודרך, אני לא שואלת אלא, פועלת. מה שאינו סותר את העובדה שאני תמיד פתוחה להקשיב לנקודות מבט של אחרים בוודאי כך למדריכים.
חלק מפתחים תלות במדריכים, כפי שאנו כבני אדם נוטים להשליך את יהבנו על כוחות חיצוניים, מפתחים תלות בריבון העולם שיציל, שיסדר, שיארגן, שיגן עליהם וכדומה ותסלחו לי על ההשוואה. כלומר, אנו נותנים את הכוח בידי גורם חיצוני, חשוב ככל שיהיה, במקום לקחת את מלוא האחריות על אושרנו ועל מיצוי הפוטנציאל שלנו.
מדובר ברעיון שכל אחד מאתנו ניצוץ אלוה ממעל, אחד יחיד ומיוחד, המגשים את תכונות הבורא בנברא והופך בעצמו לבורא המציאות שלו. מכאן, שלכולנו צו פנימי הדוחף אותנו להגשים את הייחוד שלנו לטובת עצמנו ולטובת הכלל. שהרי המטרה היקומית והקיומית היא הגשמה דרך חוויה.
בנוסף, המדריכים אינם חיים אתנו על אותו מישור בכדור הארץ, ורואים דברים מנקודת מבט אחרת לגמרי. דבר זה מאד מועיל לנו מחד, אך בל נשכח שאין איש, נשמה, מפותחת ככל שתהייה, שיחיו ויחוו את החיים במקומנו.
הידע והניסיון של המדריכים הם אוצרות שלא יסולאו בפז, שדרך הניסיון והמוח של כל מי שמתקשר עובר לכדור הארץ,בדרך שהעולם ששומע אותו יכול להבין ולקבל. בלעדינו זה לא יעבור לכדור הארץ. עלינו לכבד את זה שאנו אלה שמעבירים את הידע. יש לנו מקום שווה, אנחנו לא יותר ולא פחות, ועלינו לכבד את המקום הזה כי כל אחד מאתנו הוא כאמור, קרן של אלוהים, קוד, ניצוץ אלוה ממעל, שיש לו את מלוא המקום, כמו לכל ניצוץ אלוה אחר, בדיוק באותה המידה. אם לא נכבד את עצמנו, לא נוכל לחוות את חוויית הניצוץ שאנו.