מה קורה לרגישים שבנו שמסתובבים כבר בעולם עם מודעות רחבה יותר. חלק ב' (חלק א' עסק בפעימה הקולטת שאנו)
מה קורה בתקופה כאוטית זו, לאלה שפיתחו כבר רגישות במודע, שרגישותם הקולטת כל הזמן נפתחת עוד קצת ועוד קצת, וקולטת יותר את הסובב והסביבה?
אנחנו מושפעים מאוד בעצמה שונה מאלה שעדיין לא פיתחו את החיבור המודע שלהם למודעות הרוחנית. יש להם את זה, אבל זה עדיין מתחת לפני השטח, מוסתר מעיניהם.
זאת אומרת, כשאנחנו מסתובבים בעולם ערים ורגישים, ההשפעה של הרוח הכללית עובדת עלינו. אין מישהו בעולם הזה שירד לתלבושת פיזית ולחיים פיזיים, שאינו נושא גם מסקנות עבר, הטובות והרעות, אין דבר כזה. איננו משוללי השפעה, גם אם לא במודע הכרתי.
בזיכרון האנושי המתגלגל שלנו קיימות חוויות של קורבנות, של אימה, של שמחה ואהבה בדיוק באותה המידה. מה שקורה, שמכיוון שהקליטה שלנו מתרחבת וכך גם הרגישות הקולטת, שהזיכרונות האלה עולים גם בנו מבלי שאנחנו אפילו יודעים שזה זיכרון שלנו. אנחנו מושפעים מאוד.
מה שאני פוגשת אצל אנשים ולפעמים גם אצלי זו אנרגיה ירודה, כאילו אין חשק לעשות כלום, אין כוח לעשות דבר. משהו סמי-דיכאוני, אני לא מדברות על דיכאון קליני או משהו כזה, אלא על כובד. צריך כל הזמן לעשות כל מיני דברים בשביל לעורר את התקווה, להתגבר על הפחד ממה יהיה פה? אני שומעת אנשים מדברים על המדינה 'הנוראה והאיומה' שעדיף לברוח ממנה, במקום לדבר על הממשלה.
המדינה נהדרת, אנשים מקסימים. אך יש לנו ממשלה שהתפקיד שלה להרוס כדי שאפשר יהיה לבנות משהו חדש, אחר, להפסיק לעשות עוד מאותו הדבר מעצם חוויית האבסורד של התנהלותה. בלי שום ציניות באמת הם בעצם עושים את זה בצורה יוצאת מהכלל, באמת מומחים לייצר הקצנה ושליטה. אני באמת מתפעלת, זהו סוויץ מבחינת נקודת המבט שלי; היכולת להתבונן ואפילו להתפעל מהגאונות של אלה שבכישרון רב הולכים לכזו קיצוניות ופילוג.
אני מסתכלת על זה היום בפליאה, אני כבר לא מתרגזת מזה, למרות שאני מאוד לא אוהבת את מה שאני רואה. אני מבינה שזה חלק מתהליך הרס שמביא לשינוי. ברור לי לגמרי שזה קורה כדי שלא נשחזר 7 לאוקטובר כזה.
ברור לי לגמרי שאנחנו נמצאים בעולם של זמן, בעולם תהליכי. כרגע זה מה ששולט, ולכן למרות שהכול עולה, יש עוד אנשים שהמוח שלהם לא מחווט בכלל להסתכל אחרת. אנשים טובים שמאמינים במה שהם חושבים. אנשים משכילים, שממשיכים לעשות מה שהם עשו תמיד, להאמין ולהחזיק באמונה שלהם. רוב העולם שלנו שבוי בתפישות של התוכנה האנושית הישנה מרגע היוולדה עד עצם היום הזה.
יחד עם זאת שדורות על דורות 'עולם כמנהגו נוהג', יש באפשרות מי שבחר לראות ולשנות, יכולת להכיר בכך שאנחנו משחזרים; דפוסי עליונות מול נחיתות, טוב אל מול רע, דעות, אמונות, קביעות לגבי עצמנו, העולם והחיים וכדומה. מכאן שיש לנו בחירה לוותר על השחזור, לשנות תפישה, גישה התייחסות, להיזכר שכולנו ברואי האל, או להמשיך לשחזר, לשחק את אותו משחק.
אנחנו, בין אנשי המאסה הקריטית לשינוי תודעה, שבחרנו לראות את זה ולבחור אחרת, תוך שאנחנו עושים את השינוי בתוך עצמנו, עושים עבודה בשביל עצמנו, בתוך עצמנו וגם כדי להשפיע על אנשים אחרים מעצם כך.
זהו אתגר מאוד מאוד גדול והרגישות, (אני חוזרת למה שהזכרתי קודם לגבי הרגישות הקולטת שלנו), הגדולה, הקולטת את כל מצבי הרוח, הפחדים, הבכי, הכאב, הסבל והסיפורים הקשים. עלולה לצעף, מלשון צעיף, את חוויית המציאות הפנימית שלנו, להסתיר לנו את האור שבנו.
אני ממליצה מכל הלב לאמן את המוח על בסיס יומיומי לשינוי התייחסות, לרגיעה וחוסן. אני ממליצה שכל אחד ואחת יבחר לו את הדבר שהוא עושה על בסיס יומיומי כדי לחזק את האור הפנימי; תפילה, יצירה, הליכה, כל דבר שמעלה את המורל ואינו תלוי במשהו חיצוני או באחרים. אישית אני מתחברת לקהילתודה של גינת רוגל ומתרגלת את המוח להתמקדות בהוקרה, הכרה והודיה, מתרגלת את ארבעת חדרי הלב, שזה דבר מדהים, שמאפשר לעשות סוויץ' ולהגיע למודעות מדהימה.
אנחנו חייבים מלשון חיוב לבחור את הדבר שיום-יום, שעה-שעה, יזכיר לנו מי אנחנו באמת. להתחבר למהות הנשמה שלנו לחוות את החיבור לניצוץ שאנו, לחוויית הביטחון במהותנו, כשמתוך כך אנחנו משפיעים גם על האחרים. יש לנו תפקיד להגדיל את ההשפעה בלי שאנחנו אומרים כלום, מעצם היותנו, מעצם זה שאנחנו מתחברים ליוצרת-הנשמה שאנו. יש לנו אחריות מאוד מאוד גדולה.
ושוב, זוהי תקופה שהאנרגיה של הכאב, הסבל והבכי עולה, ולכל אחד מאיתנו יש גם את הסיבות האישיות שלו שהאנרגיות האלה עולות, וגורמות לנו לעיתים להרגיש משותקים וחסומים.
האתגר הוא לא לאפשר לאווירה הזו להשתלט על חיינו. בחרנו הפעם להפסיק לשחזר. זה קל להגיד אך מאוד אתגרי לעשות, אך אפשרי.
מה שקורה זה שההקצנה הולכת וגדלה, והלחץ עלינו, על התוכנה הישנה שלנו, הולך וגדל, הלחץ על הגוף הולך וגדל, גם פיזית.
השיח בין ההבנה העמוקה, הרחבה, החיבור למי שאנחנו באמת, לבין ההשתקפות (הגוף, התודעה האנושית), עדיין קיים. לתפישה האנושית ולגוף יש השפעה חזקה עדיין אנחנו מרגישים את זה ועוד אין רוב לתפישה של "אנשי המאסה הקריטית לשינוי תודעה", אין מספיק תמיכה מאנשים אחרים מבחינת החוויה הפיזית שלנו.
יש לנו המון תמיכה, אבל מבחינת החוויה הפיזית על מנת שהשפעת האירועים לא תפיל אותנו לקרשים ותחזיר אותנו לחיות את הרגע שהבן נהרג, או הרגע של 7 באוקטובר, יש לנו צורך להיות בו-זמנית בכאב ובמרחק שמאפשר לנשום.
המשימה הזו הרבה יותר מאתגרת למי שחווה את זה פיזית על עצמו, או שאיבד ילד, משפחה, בית, הרבה יותר קשה לקבל את זה. אנחנו עוברים תהליך, וזה עם כל הנורא,
לטובתנו, אני חושבת שאדם שחווה את האובדן, לא בהכרח נמצא באותה תפישה ש"מה שבא לפיתחנו, בא לפתחנו" הכאב גדול מדי. יש יוצאי דופן מבין האנשים שחוו את הזוועות של ה-7 באוקטובר, שחושבים אחרת, ועלינו להיאסף יחד לכוח אחד שחושב אחרת. אך עדיין הכוח השליט הוא כוחה של התוכנה הישנה, וזה משפיע עלינו. ממש משפיע ועלינו למצוא דרכים להאיר את כוח הנשמה ולהרגיע את הגוף.
עם כל המיומנות שלי להתחבר לישויות המדריכות, ולחיות מחוברת לידע, להבנה רחבה, גם הגוף הפיזי שלי לפעמים במצוקה אדירה. גם אנחנו שמחוברים לרוח לא נקיים מהשפעות על הגוף הפיזי. אנחנו עדיין מחוברים לתוכנה הישנה וזה משפיע עלינו גם בכדי שנמצא פתרון.
בעצם מנקודת מבט רחבה מדובר בשינוי מתמיד, רק העין האנושית לא יכולה לראות שהמגמה בהר הגעש גועשת, עד שזה לא מגיע לאיזשהו מצב שכבר קולטים את זה… אבל זה כל הזמן קורה, ואחת לכמה זמן זה מתפרץ, ככה זה. זה לא נקלט לנו.
אנחנו מחפשים איזון בקבוע, בידוע, רוצים שיהיה טוב, שואפים למצב סטטי שאותו אנו מכנים איזון, אך אין דבר כזה. איזון מתרחש תמיד דרך השתנות מתמדת בהתאמה לרגע נתון של זמן. עכשיו!, תמיד עכשיו!
קשה לנו עדיין להפנים שאיזון הוא אירוע מתמשך, חיים, השתנות מתמדת, חיות, חיוניות, בתנועה ותנודה מתמדת בהתאם למתרחש.