דויד שלו ז"ל שהוא ובנו הבכור טל נרצחו ב-7 באוקטובר בניר עוז, מדבר איתנו, עם אשתו ברכה ואיתי/דרכי, על האחיזה בטראומה היוצרת חיים של סבל וכאב וכיצד אפשר אחרת.
דויד מישויות ספיראלת האור:
"הגעתם הפעם לכדור לימוד על מנת לפרק את התוכנה הישנה, להרפות מאחיזה בה, לגלות שכל הדעות האמונות והקביעות הן יצירות לצורך ולא אמת ולא אומרות עליכם כלום.
אני מבקש הפעם להציע נקודות מבט נוספות שאולי יסייעו לקצר מעט את התהליך, אבל אי אפשר לקצר אותו. לכל אלה שחוו את השבעה באוקטובר כמונו, סיבת הקיום הפכה להיות סבל וכאב, גם כדי לנצור את הזיכרון מהפחד שאם נשכח יקרו לנו שוב אותם דברים. גם משום רגשות אשם, כל אחד מהסיבות שלו, כגון 'למה אני מתתי ומישהו אחר לא מת'. גם מהמקום של חוסר מודעות שפרידה היא מעבר מימד ולא פרידה באמת, ועוד, ועוד, ועוד, ועוד, דברים שהפכו את השבעה באוקטובר, בלי דעת, לדרמת הישענות.
את מבינה את האבסורד? בוודאי, מי כמוך מבין.
לעומת אחרים, שהתשתית הזאת, סליחה שאני אומר תשתית, של הזוועה שנוצרה הלכה למעשה הרבה לפני ה-7 באוקטובר, אבל תכליתית ב-7 באוקטובר, הפכה להיות סיבת קיום וזה כן דברים שבצורה מאוד מאוד עדינה ניתן לדבר עליהם עם מי שמוכן ובשל לשמוע. למצוא את הדרך לעזור למצוא מקורות הישענות אמיתיים פנימיים ואת יודעת שכשאת עוזרת לאחרים לעשות את זה, את עוזרת לעצמך, את מחזקת את הכוח שלך. זה כמו שאת עומדת, ומסתכלת לזוועה בעיניים דרך האנשים אחרים, עם מלא, מלא, מלא, אהבה וחמלה, אבל לא עוברת לגור שם יותר.
אולי זה ההסבר הכי מדויק כרגע להתבוננות משתאה; היכולת להיות באיזושהי מידת מרחק, חומלת, מחבקת, מבינה, אוהבת, שלא מחזקת את התשתית של הסבל והכאב, אלא מקבלת את זה כחלק מהחיים, וכחלק ממה שצריך היה לעבור, וחלק מהצמיחה והגדילה.
כל עוד, יש פחד מהגיהינום האנושי, הוא נשאר, הוא מתחזק. הפחד הוא הדלק הבערה של הסבל והכאב, והפחד הוא תוצר של אזהרה, של התגוננות, של חוויה שיצרה אותו, והיכולת להתבונן על מה שקרה, לפרטי הפרטים מתוך הכרה בזוועה, יחד עם קבלתה כחלק מחוויות האנוש.
זהו שינוי שאף פעם לא היה בכדור לימוד. זהו שינוי אדיר, ענק, אין לי מילים להגדיר איזה גודל של שינוי זה. זה כמעט נשמע באוזניים שלכם בלתי אפשרי.
כי התהליך אומר: 'אני מפסיק להחזיק בהישרדות ובקיום, אני מפסיק להחזיק בהתגוננות, אני מכיר במדורי הגיהינום, הייתי שם. אני מדבר באופן אישי ואני מדבר גם בכלל;
כדי שאוכל לעשות את השינוי במובן של לא להיאחז בטראומה למדתי לשאול את עצמי שאלות כגון:
האם זה שרת משהו? והתשובה היא בוודאי.
האם למדתי מזה? ושוב התשובה היא בוודאי.
ואני ממשיך לשאול האם בזכות מה שלמדתי ועברתי אני יכול לעזור לאחרים? ושוב התשובה היא, בוודאי.
חשוב לי להדגיש שהזוועה, הטראומה של ה-7 באוקטובר לא נהיית פחות נוראה, אלא שהיא כבר לא מנהלת את החיים שלי יותר, היא לא מהווה קרקע לחזק את ההתגוננויות ולא מונעת ממני להרפות מהאחיזה בה, שמא חס וחלילה עוד פעם יקרה משהו.
אני משתמש בחוויה שלי לעזור לעצמי ולאחרים, גם דרך ייצור ראייה צלולה ובהירה למשל, לתפיסת העולם החמאסניקית או של החיזבאללה כך שלמדתי להסתכל לה בעיניים בלבן שבעיניים ומתוך ההתבוננות הזאת, לדעת איך מתנהגים, מה עושים? וברור לי שלא מתגוננים, אלא שמים גבולות חדשים, אחרים, לא מתעלמים, לא מכסים, לא מסתירים, לא מסתתרים. מפנימים שזאת אידיאולוגיה. שנאת ישראל קיימת בעולם, זאת אידיאולוגיה. איך אפשר לעמוד אל מול אידיאולוגיות שקיימות שהן זוועתיות ונוראיות, אידיאולוגיות שטניות, נקרא להן?
אני מבין היום שרק בדרך שמקבלים אותן כחלק מהתוכנה האנושית והמציאות האנושית באופן הגיוני בהתבוננות משתאה של כל ההתנהלויות האנושיות, את כל האידיאולוגיות הנוראיות האלה, שהן תוצר של חור מנעול, של בורות ויתרה מזאת, הן תוצר של הגשמה דרך חוויה, דרך חור מנעול.
באתם לפרוץ את חור המנעול של עצמכן ביכולת לעמוד גם אל מול אידיאולוגיות בממשלות כאלה ואחרות, להתבונן על המנגנון שלהן. זה מוכר לכן, המנגנון הזה הייתן במנגנונים כאלה לאורך ההיסטוריה האנושית, לא פעם ולא פעמיים.
אתן מכירות את ההתמכרות לכוח, לשליטה, את התאווה הבלתי נדלית שמתבטאת בכל מיני תחומים את העיוורון, את חוסר היכולת להתבונן בהדהוד של הדברים, כי אם מישהו יראה את ההדהוד של מה שהוא עושה ומה שהוא גורם הוא לא יעשה אותו… ואיך בכל זאת הוא יכול לעשות אותו? לא לראות, להיות עיוור… זהו מנגנון מורכב, מאוד יצירתי.
השינוי קורה מהתעוררות שלך, של דורית, של אחרים, כי ברגע, שאתן מתבוננות על מנקודת המבט המבינה, זה יוצר שינוי ענק מעצם זה שההתבוננות הזאת נכנסת לכדור הארץ. זה לא יקרה מחר או מחרתיים, זה תהליך.
דורית אוהבת לדבר על הטעם והמשמעות שבחוויה על מה לומדים ממנה. על מה היא מאפשרת ואני אשתמש בזה, כי אין חוויה שקורית בכדי, אין חוויה שקורית ואין בה צורך ואין בה איזשהו טעם ומשמעות. רק שאי אפשר לראות את הטעם והמשמעות כשמחלקים את העולם לטוב ורע, אי אפשר! אי אפשר לגלות את הטעם והמשמעות שקיימת תפישה של גיהינום או גן עדן, של עליונות או נחיתות, אי אפשר!! יש צורך לצאת מהתוכנה הזאת מהתפישה הזאת, להבין שזאת יצירה לצורך שמאפשרת את תפישת החיים של גן עדן אל מול גיהינום טוב מול רע. זה מה שהתוכנה האנושית מאפשרת ביצירתיות אינסופית.
ובעצם כל אנשי המאסה הקריטית מגדלים את הבשלות להכיל את תפישת היצירה האנושית כאשליה לצורך הגשמה דרך חוויה, שזאת ההתבוננות המשתאה המתאפשרת ברגע שיש בשלות להסתכל על זה ככה. זה פותח את היכולת לבדוק מחדש את חשיבותם של דברים בחיי; אם אני צריך דבר מה או לא צריך, אם זה רלוונטי בשבילי או לא רלוונטי בשבילי ולהתחיל למצוא מה כן רלוונטי, במקום לעשות עוד מאותו דבר."