כאשר המוח מואר גדל הזיכרון
כאשר המוח מואר גדל הזיכרון, גדלים חיבורים והקשרים ומתפתחת יצירתיות יותר גדולה. הישויות המדריכות מבקשות מאתנו שבתקופה הזו נשים לב לעבור לחלק המואר מבחינת המודעות. לדבר ולהתבונן דרכו וככל שנתאמן בכך, נאיר עוד ועוד חלקים במוחנו ולאט לאט כל מה שמעכב אותנו יתמוסס מחוסר רלוונטיות. דומה הדבר לתהליך של חופש, שחרור והתרה. הדימוי שקיבלתי לעיני רוחי, היה אגרוף קמוץ בחוזקה, כהקבלה לכל מה שמעכב עדיין, למקומות מאוד, מאוד, דחוסים המייצגים את הפחדים, החרדות, הדעות, האמונות, הקביעות וכל מה שקשור באחיזה בתוכנה הישנה.
האור הינו מטאפורה לזיכרון ולידע שנפתחים במודעות ההכרתית, ולהתחברותו לחיים הנוכחיים. הוא מתחבר ואינו עומד יותר בפני עצמו ומייצג את המעבר לארגז כלים רוחני ענק, הכולל את כל הניסיונות הפיזיים, בכל העולמות כולל העולם הזה. אור גדול פי כמה לעומת אורו של הניסיון המצטבר, של חווית החיים בכדור הארץ והחיים הנוכחיים.
במילים אחרות, המעבר למקום המואר מסמל חיבור לזיכרון שארגז הכלים שלנו מכיל את כל הפתרונות, הרעיונות, ההבנות והתובנות, המאפשרים את מה שהישויות המדריכות מכנות "ההפרדה שנפרדת מעצמה", כלומר, מאפשרים לנו לעבור מחוויה של הבנה ספציפית קונקרטית אנושית כפי שחונכו, להבנה הרבה, הרבה, יותר רחבה, המבוססת על ניסון מצטבר כנשמה בגוף ולא רק על הזיכרון של חיינו הנוכחיים.
החיבור לזיכרון גדול יותר יוצר שינוי גם בעניין שליפת הנתונים המשתנה משליפת נתונים לינארית לשליפת נתונים הקשרית מעגלית. לכן גם לכל כך הרבה אנשים יש קושי לזכור. המעבר לזיכרון הקשרי מצריך הקשבה לאינטואיציה ולתחושות הידיעה הפנימית שהישויות המדריכות מכנות "הרגשת ידיעה וידיעת הרגשה".
דבר זה מאפשר לנו לעבור מצורת תגובה אוטומטית לצורת תגובה הנובעת מנוכחות, הקשבה והיענות בהתאם. התפישה משנה את השפה ואת התפיסה (ההיאחזות). קיים הבדל בין היענות אינסטינקטיבית הנובעת מיחסי גומלין המתקיימים בינינו לבין עצמנו, המאפשרים היענות למה שנכון לנו ברגע נתון של זמן, לבין תגובה הנובעת מפירושים, מפחד, מהתנגדות וכד' = ההבדל בין להיות נוכח ברגע נתון של זמן לבין להיות נעול או נתון בתפישה מסוימת שהופכת לתפיסה.
כאשר אנו נוכחים ברגע נתון של זמן, תשומת לבנו וכל החושים שלנו פתוחים לקליטה מודעת. הכל פתוח ואינו מוגבל בדבר. אם וכאשר עולה איזשהו חשש או פירוש התגובה המידית היא התכווצות, איננו מצויים בהוויה נוכחת, בפעימה הגדולה שקולטת הכל ונענית מעצם ההיות.
הישויות המדריכות מדברות על מעבר מודע, אליו ניתן לעבור בעזרת הדמיה כל שהיא כמו למשל הדמיית "מרפסת העננים" שניתנה כמטאפורה להתבוננות על החיים ותפקידנו בתוכם, כצופים ניטראליים על מנת לעבור בעזרתו לחלק המואר של המוח ולדבר ממנו. כך גם בכל פעם כאשר אנו מרגישים שעולה ביקורת או פירוש, שבעקבותיו תגובה אוטומטית, נשתמש בדימוי כלשהו שיסייע לנו לעבור לחלק המואר המביא לשינוי בזכות הפרופורציות.
בעזרת אימונים, תרגילים ומדיטציות, אנו מאירים את המוח, משחררים את מה שמונע מאיתנו ביטוי מלא, שמחה וחיוניות, את כל מה שמונע מאיתנו להרגיש שאנו ממצים את עצמנו כל רגע נתון, גם תוך כדי שטיפת הרצפה, ניגוב האבק או יוצרים את יצירת המאה, ואין זה משנה. הדבר החשוב הוא ההיענות כי ההיענות = אהבה. ההיענות בנוכחות אינסטינקטיבית מתוך מקום של אמון מלא שמה שמגיע אלינו הוא משהו שנחוץ לנו, לצמיחה, למידה, גילוי ושחרור.
כל הזכויות שמורות לדורית יעקובי