על מות התוכנה הישנה
תמונה שהופיעה לעיני רוחי גרמה לי להבין שהתוכנה הישנה נמצאת בתהליך של מוות, של גסיסה. תהליך הגסיסה של התוכנה הישנה "מקפיץ לנו את הפיוזים" ברמות. פיוזים של פחדים, שעדיין לא טיפלנו בהם, חרדות, פחדים קיומיים, הישרדותיים. למרות כל הידע ולמרות שאנו מתאמנים.
במידה ואיננו מתאמנים מספיק על מנת ליצור סינפסות חדשות, הפחדים, הקנאה, התנגדויות, כל מה שקשור למקומות ששם איננו בטוחים בהישרדות ובקיום שלנו, נרגיש שהאנרגיה הזאת עולה, מבעבעת ומציפה אותנו. מה שלוקח מאתנו הרבה מאד אנרגיה להוריד את הבעבוע כי אנחנו כבר יודעים אחרת.
ניתן למנוע את ההישנות על ידי תרגול מדיטציות שנותנים לנו על בסיס יום יומי. כך מאבדת התוכנה הישנה את הכוח והווליום שלה.
כמטאפורה לתוכנות חשיבה של כדור הארץ ועולמות אחרים, ראיתי בעיני רוחי שבילים הנעים במהירות ביקום כשלכל שביל תחתית וחומה משני צדדיו כשלמעלה הוא פתוח כלפי שמיים. שביל אחד נראה לי של הפליאדות, שביל אחר של כדור הארץ, עוד שביל זיהיתי כאוריון, אחר כסיריוס, אין ספור שבילים המייצגים עולמות שלמים, תוכנות חשיבה שונות ומגרשי משחקים למיצוי והגשמה של המהות.
כל שביל נראה אחרת.
התחושה הייתה שהשביל הוא אנרגיה הנמצאת בתנועה שוצפת וקוצפת. בכל שביל נראו צבעים שונים, הורגשו קצב אחר ודחיסות אחרת.
בעודי מתבוננת חשתי בקולות אדירים הנשמעים כשהר קרח מתפרק עם הדהוד עצום. ראיתי את החומות של כל השבילים מתפרקות וכולם הופכים אט, אט, להיות מארג אחד. אך בינתיים מה שאנו חווים הוא כאוס… השטיח נמשך מתחת לרגליים.
מה שהדהים אותי הוא שראיתי את אותו כאוס מתרחש בכל העולמות, המפותחים והפחות מפותחים ללא הבדל ופתאום הבנתי שתפישת העולם המשתנה, שכול התוכנות מתפרקות ונפתחות עד שנוצר מארג אחד.
הכל מאבד מגבולותיו; ההרגל, דרך ההתפתחות, ההבנה, התפישה, ההתנהלות מאבדים את הגבול שלהם. "גבול ההוויה" נפרץ לגבול הרבה יותר רחב, שיש לתרגל לחיות בו.
נזכרתי בתוכנית מסע בין כוכבים שבה יוצאת חללית מכדור הארץ ליקום על מנת ליצור שלום בין קבוצות כדוגמה לכך שעד כה כל תוכנת חשיבה, בעיקר תוכנת חשיבה מפותחת שנפגשה עם תוכנת חשיבה של מיפתח זיכרון קטן יותר, עסקה בלחנך ולשנות, לנער אותה, על מנת תחשוב ותבין אחרת בבחינת; תתעוררו, זה לא נכון, זה שטויות.
מה שהזכיר לי את הספר הראשון של שבט דב המערות, המספר על ילדת כוכבים ,חלק מקבוצה של נשמות מפותחות שהגיעו לכדור הארץ בחללית שהיה עליהם לעזוב במהירות ומרוב מהירות הם השאירו ילדה אחת שלהם כבת 5 שנמצאה על ידי אנשי המערות, שלא ידעו אפילו לדבר, שגידלו אותה. היא גדלה ועשתה כל מה שצריך להשביע את רצון השבט וללמוד את דרכם אך ככל שהיא גדלה היא הבינה שמשהו פה לא לעניין.
ההיזכרות בסיפורים סייעה בידי להבין כיצד מתקיים מפגש של תוכנות חשיבה. כשאנו נפגשים עם אנשים אחרים לעיתים אנו חושבים לעצמנו "איזה אידיוט, הוא לא מבין", ולפעמים מנסים לומר לו שיקשיב וזה לא עובד כשהוא עדיין נמצא בתפישה אחרת ובטוח שמה שהוא חושב זו האמת ואין בילתה.
הבנתי פתאום את מה שהישויות המדריכות אמרו לנו כבר לפני שנים שהשינוי הוא יקומי וקיומי בו זמנית.
על מנת תיווצר "אחדות ניגודים הרמוניה שלמה" כמהות הנשמה, על כל אותן תוכנות חשיבה לפתוח את שעריהן לכל תוכנות החשיבה שקיימות, לכל נקודות ההסתכלות, דבר המוביל לחיבור לתמצית על כל דרכי הביטוי שלה מבלי לבלבל בין דרך ביטוי לתמצית. התהליך המאוד גדול והמאוד משמעותי הוא החיבור למהות ומתוכה לאינספור דרכי ביטויה.
ואז חוויתי הארה נוספת הקשורה בגלגולים השונים = בהשתקפויות הנשמתיות שלנו המפוזרות בעולמות חוויה נוספים לכדור הארץ אך עדיין רובנו אינו זוכר במודע. כך החלק החכם שיודע ורואה המון, מפסיק לבקר את החלק המצוי "במיפתח זיכרון" קטן ובמקום להרגיש ולחשוב שהוא לא בסדר, ולשפוט אותו על מיפתחו הקטן, הוא מבין וחומל.
הייתה לי פתאום איזו פריצה של הבנה שהחיבור לכל ההשתקפויות שלנו פירושו התפרקות של גבולות. כל הגבולות נפרצים; גבולות תפישה, חשיבה ואמונה, כולם נפרצים. המחשבה האנושית שלנו מתחילה להיפתח לרעיון שיש עוד כמה רעיונות חוץ מהרעיונות שיש לנו בראש. יש עוד כמה אפשרויות, כל עוד אנו חיים בעולם הזה לא מאוחר ללמוד ולשנות סיפורים שאנו מספרים לעצמנו.
לא משנה בני כמה אנחנו, הכל אפשרי וכל מה שנחוץ לנו הוא לגלות שהכל אפשרי, להתחבר למהות עצמה, להבין שהכל יצירות לצורך. לא משנה אם יש לנו השתקפות ביצירה מאוד מפותחת, זה לא עושה אותנו יותר או פחות. אלה נקודות מבט שונות שהנשמה חייבת לחוות בכדי להגשים את הפוטנציאל שלה.
בפוטנציאל של "מיפתח זיכרון" פליאדי, לא ניתן לחיות במיפתח זיכרון אנושי, זה לא עובד. אלא אם כן, הזיכרון האנושי נפתח לזיכרון הפליאדי. הזיכרון הפליאדי לא יכול להכיל את הזיכרון האנושי אם הוא לא נפתח אליו, למרות שזהו "מיפתח זיכרון" הרבה יותר קטן.
אין באפשרותנו לדעת מהי חמלה, חיבוק, מה זאת אהבה, מהי נתינה מכל הלב, אלא אם כן חווינו אותם והם חלק מאתנו. אין את היכולת להבין את האחר בכדור הארץ אלא אם כן אנו מבינים שהחיים בו מאפשרים חוויית מנעד עצום של רגשות והתנהגויות, "טובות ורעות". היכולת להכיל כל סוגי הרגשות וההתנהגויות, את האהבה והשנאה הרוצח והנרצח, הנותן מכות והמקבל מכות וכיוצא באלה, מאפשר לנו להפסיק להצטרך להם ולהתייחס בחמלה לאלה שזה עדיין נחוץ להם.
עד עכשיו אני נושאת באוזני את הרעש של גוש הקרח הזה שמתפרק. מכך, נשמתי ממש נעתקה מהעצמה והבנתי שאנו בעיצומה של תקופה כאוטית שעדיין לא נגמרה. תקופה המאלצת אותנו לפתוח את המוח, הראש, הלב על כל ארבעת הרבדים – הרגש, השכל, הרוח, והגוף הפיזי. לפתוח את כל הערוצים על מנת להכיל יותר אינפורמציה. לכן גם האימון במדיטציה הוא כל כך כל כך משמעותי, כל כך חשוב.
עד שזה לא בחוויה של כל אחד מאתנו, זו רק תיאוריה. התיאוריה יכולה להיות מעניינת, אך אינה משרתת אותנו באותה המידה. עלינו לחבר זאת פיזית, למוח האנושי, להבנה לתכליתיות של החיים. השינוי יחול כאשר יתקיים חיבור לכל ארבעת הרבדים פיזית, רגשית, מנטאלית ורוחנית.
כל הזכויות שמורות לדורית יעקובי