הישויות המדריכות מנגישות דרכי מידע, כך שאוכל להיזכר במי אני באמת ולסייע למי שרוצה אף הוא להיזכר.
בתחילת דרכי כמתקשרת לא הייתה לי שפה לתאר את מה שאני מתארת היום. לפני 40 שנה לא הבנתי את מה שאני מבינה היום. ככול שאני מרחיבה את יריעת הקליטה והתרגום שלי, כך נוצר מרחב הולך וגדל במוח האנושי שלי, נוצרות נקודות התייחסות השקה רבות יותר, חיבורים הולכים וגדלים. מה שמכונה באנגלית Frame of Reference – בעצם כול מי שמפתח מודעות רוחנית חווה את הדברים האלה בדרך זו או אחרת ומאוד חשוב להיות מודעים לכך ולשינוי שאנחנו עוברים כתוצאה.
עשינו שינויים רבים בהתייחסות לעצמנו, לאחרים, למה שקורה לנו ויש לנו יכולת אבחנה הולכת וגדלה בין מה שנכון עבורנו ומה שלא. בכל זאת חשוב לי הפעם להזכיר לעצמי ולכולנו שהתפישה הישנה, או כפי שהישויות המדריכות מכנות זאת "תכנת האנוש המתגלגלת" הלינארית, עדיין מושלת בכיפה ואנחנו עדיין מגיבים אליה.
גם בי יש אנרגיה ישנה, גם אני עוד לא השתחררתי מהדפוסים ומאמונות, עוד לא עשיתי מעבר מלא ל"רחוב אחר", כפי שמתאר זאת סוגיאל רינפושה, בספרו ספר החיים והמתים הטיבטי, בפרק אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים בעמוד 44.
כמו כולנו אני בדרך… יש קטעים ומצבים שאני כבר "ברחוב אחר". אבל עוד לא לגמרי. וכמה קל לאנשים לעורר בי את הפחדים, את החרדות שלי. אלא שהיום אני כבר לא "עוברת לגור שם" ומודעת לכך שיש להם עדיין תפקיד חשוב עבורי.
מה התפקיד החשוב?
הם מהווים עבורי מראת מודעות בהכרה מודעת. מאפשרים לי להכיר את עצמי, לרפא מה שנחוץ לי והכול בזכות המראה.
זהו שינוי שמתאפשר בזכות שינוי התפישה.
הישויות מסייעות לנו לעורר את הזיכרון הנשמתי בתודעה האנושית, כך שנוכל לשנות נקודות מבט על עצמנו, על העולם, על מטרות החיים, משמעותם וטעם החיים.
בעצם בתת ועל המודע, אנחנו יודעים הכול. זה חדש רק למוח האנושי. אין באמת חדש תחת השמש.
עבורי הידיעה הזו שכולנו מהווים מראות אחד לשני.ה מאוד מקלה. אני כבר מפנימה ומגשימה זאת הלכה למעשה, לאט, לאט; לומדת וכבר פחות ופחות שופטת ומבקרת את עצמי, לא נמצאת בתחרות עם עצמי, או בפער שבין הציפייה למימושה, זה לא נחוץ לי יותר.
ככול שאנו מפנימים במודע האנושי את ההבנה שכל אחד ואחת מאיתנו נשמה בתלבושת אנושית, שתפקידה לממש את הפוטנציאל שלה ולסייע לאחרים מעצם היותה לעשות את אותו הדבר.
ככול שאנחנו מגלים ומרחיבים את האינטואיציה שלנו ומשתמשים בה, שדה ההזדמנויות והאפשרויות הקיימים לנו ובעבורנו גדל, אנחנו לוקחים אותם בחשבון, מביאים את עצמנו לידי מימוש בעוד כיוונים שקודם אולי לא העזנו ולאט ובטוח הזיכרון של היותנו ניצוץ אלוה ממעל בתלבושת אנושית חודר לתודעה האנושית והתודעה הנשמתית מתחברת לגוף במודע וכך נוצר סנכרון בין רוח לחומר.
האידאה, השאיפה, הידיעה הפנימית של יכולת או כיוון, הם איתות של הנשמה לגוף, שעלינו לגלות. באנו לחפש, למצוא, דרך ניסוי ותעייה כשאנו חווים לעיתים את הפער בין הדמיון לבין התפישה האנושית. הדמיון שלנו יכול להפליג, והמוח האנושי אומר, 'אהה, שטויות, מה פתאום, ומאיפה לקחת את זה'?
אנחנו לומדים להיות מיומנים בלסמוך על האינטואיציות שלנו, ללמוד לסמוך במודע על השדה האינסופי שאנחנו חלק ממנו.
כבני אדם אנחנו מיומנים לסמוך על המוכר, על מה שלימדו אותנו; על תנאים, נסיבות ואנשים ספציפיים, כייוון שנולדנו לתוכנה אנושית הישרדותית, לינארית, במכוון, כדי לחוות את עצמנו דרך התוכנה. אי-אפשר היה לחוות את כל מנעד הרגשות, הטוב והרע, העליונות והנחיתות וכן הלאה, אם לא היינו מתחברים לתוכנה ברצינות.
היום אנחנו מתחילים להפנים שהתוכנה האנושית היא אחת מאין-ספור תוכנות אחרות בכל מיני עולמות, שאנחנו גם מחוברים אליהן
אבל לא זוכרים במודע, ובעצם אף תוכנה אינה מייצגת אמת אוניברסלית.
אנו לומדים לפתוח את השדה שלנו להכרה שמי שנותן חיים לגוף זו הנשמה, שאמורה להפוך להיות הבוסית, לא הגוף, לא התוכנה האנושית. אבל התוכנה האנושית הייתה חייבת להיות הבוס, כדי שנוכל להגשים את הפוטנציאל שלנו דרכה. אם אני לא מאמינה למשהו, לא אתחבר אליו. הייתי צריכה להתחבר לדברים כאילו "ככה זה וזהו, זה", בכדי שאחווה אותם, ואחווה את כל מה שאפשר לחוות בעולם הזה.
דבר זה נכון לגבי כל התוכנות. חיבור לתוכנה אומר שלקחתי על עצמי לחיות דרך התוכנה הזו. זה "גבול ההוויה" שלי בגלגול הנוכחי. הגבול שבתוכו מתקיים גם הפער וההשוואתיות שבאים מהמון ידע פנימי שההשתקפות שלי עוד לא מצליחה ליישם, או לממש הלכה למעשה.
הידע שמתעורר אמור להזכיר לנו מה עוד קיים ואפשרי, שיאפשר לנו לחפש, בבחינת ידיעה פנימית שיש יותר אפשרויות. זה אמור להיות הדבר שמכוון אותנו למצוא אותו.
אנחנו רגילים להתייחס למה שאין. אנחנו חיים בעולם השוואתי של הרגלים, זאת התוכנה האנושית.
אחת הדרכים שבעיניי מאוד חשובות להתחיל להיפרד מאחיזה באמונות, דעות וקביעות על עצמי והעולם שמייצרות ביקורת, השוואתיות וכיווץ, היא להתחיל להוקיר ולהכיר את עצמי מנקודות מבט שהן מעבר לדפוסים, כמו למשל דרך המידע שמעבירות לנו הישויות לגבי גילוי מהותנו הנשמתית.
יש המון דרכים, וכל אחד מוצא את שלו.
אני יכולה להעיד שהדרך שלי, עוד מעט 79 שנה, היא של שיקום; שיקום של הראייה העצמית שלי את עצמי, כי נתקעתי בתבניות של ההשתקפות, ואני מניחה שאיני היחידה.
איך יוצאים מזה?
מקבלים נקודות מבט אחרות וחוקרים אותן בצורה מושכלת, חכמה,
מוכנות להשתכנע שאני לא טיפשה כזאת גדולה כמו שחשבתי, שבאמת יש בי חכמה, ממקום צנוע, לא ממקום של אגו. בדקתי אם אני יכולה להתחיל לסמוך עלי, על מה שאני אומרת.
מה קורה כשאני מעזה לדבר את מי שאני. זהו תהליך של קבלה עצמית, של חסד וחמלה על העיוורון, על זה שהייתי ככה או אחרת.
עד שלאט-לאט מחלחלת למוח האנושי הערכה עצמית וקבלה אמיתית ממקום של שוויון ערך.
ריפוי עצמי קשור בעיני באחריות ובאומץ לקבל את עצמי כמות שאני בעיניים טובות ואוהבות, לשחרר את עצמי ואת המרחב שלי מכל הדברים שמעכבים, מאיימים ומונעים ממני לקבל את עצמי ולהיות אני – נשמה מוארת בתלבושת אנושית שעדיין מסתתרת, תוך מוכנות להבין שאני חוטאת לעצמי חטא גדול בזה שאני מקטינה את עצמי, מאשימה וכועסת על עצמי. זה ממש פוגעני לחשוב עלי דברים קשים שגם ממש לא נכונים ואני ממש לא קטנה.
לקח לי זמן להודות ולהרפות, לקח לי שנים, אך הללויה, זה אפשרי!!