דויד מישויות ספיראלת האור:
היי לכן בנות יקרות ואהובות. רק לרגע מציץ ומשדר לעולם ארץ. יש לי כרגע צורך לכנס את כל כוחותיי להתפזרות מכווננת, ותכף אני אסביר ולכן המיקוד שלי איננו רק בכדור-הארץ. המיקוד שלי בכדור-הארץ הוא חלק מתשומת לב רבת-כיוונים לעוד ערוצים בכדור-הארץ, ובמעבר בין כדור-הארץ לעולמות אחרים, כיוון שכרגע אנחנו כולנו מתגייסים לאפשר לשחרר את מישור ההינתקות הראשוני מדייריו הקבועים.
מישור ההינתקות הראשוני, שם שנתנו חברי האהובים, למישור המעבר בין כדור-הארץ לעולמות אחרים. זהו מישור של אשליה, אבל בשביל מי שעובר לשם, כלומר כל מי שעזב את הגוף ועובר אל המישור הזה, זהו מישור אמיתי. שם הוא פוגש את אהוביו, שם הוא פוגש את המדריכים, אם הוא פוגש אותם, שם הוא מתחבר למי שהוא מתחבר, למה שהוא מתחבר, שם הוא נשאר שבוי בפחדים, בחרדות, בחששות.
כלומר, המישור הזה הוא מישור מאוד, מאוד, מאוד, עמוס באין-ספור אנשים שלא נפרדו מהגוף הפיזי שלהם מבחינת התודעה, התפישה והמודעות.
בעצם יש לנו תפקיד מאוד אינטנסיבי להושיט ידיים לאין-ספור נשמות, וישנן הרבה מאוד, ששבויות בתודעה האנושית שלהן כאילו שהגוף זה 'אני' ולא מרפות. לכל מי ששבוי בתודעה האנושית שלו, יש את הסיבות הכי טובות והכי מוצדקות לעשות זאת. הכל, הכל, הכל, עניין של אמונה, של תפישה, חשיבה, ש'ככה זה', שאין עולם אחר. כמו למשל; שאני לבד, שאני תקוע וכיוצא באלה.
חלק מהנשמות בהן אנחנו, גם אני וגם טל, עסוק בנשמות האלה, חלק מהקבוצה שעוסקת בנשמות האלה, שתקועות בזוועה שהן עברו, בטראומה שהן עברו. ואת צודקת, דורית, זה כמו שיש שברירי מחשבה קפואים, כך גם נוצר כאילו שבריר מחשבה קפוא, או חצי קפוא, שכל הזמן משחזר את הטראומה וכל הזמן חווה את אותן חוויות עד שמישהו, משהו, כמו איזושהי קרן שמש שעליה ניתן להיאחז ולטפס ולצאת מתוך המישור הזה, הכל-כך שבוי, הכל-כך שובה, בכלא של התפישה. לא משנה כמה זמן עבר מאז הפרידה מהגוף, זה יכול לקחת רגע, שניים, שנה, שנתיים, שלוש, אלא שאיש איננו נשאר שבוי במישור הזה.
לצורך העיסוק במישור הזה, אני ואחרים זקוקים לחיבור בו זמני לכל הערוצים, ואתן לכן דימוי שאולי יעזור לכן להבין, זה חשוב:
אני מתחבר לישות הנשמתית, ומתוך הישות הנשמתית אני מציץ, (כמו שכבר תיארתי לכן, לא אחת ולא שתיים), אל העולם שבו מצוי אותו אדם או שבו מצויות אותן נשמות שתקועות כרגע בתפישת העולם שלהן.
כלומר, ערוץ התקשורת הופך להיות ערוץ תקשורת נגיש עבורן שהן יכולות לדבר, שהן יכולות להבין. זה פן אחד. אלא מה, מכיוון שמעודנו לא פגשנו אדם זר, כפי שאומר הדלאי למה, כל נשמה כזאת שתקועה, יש לנו קשר איתה מעבר לקשר שהיה במעבר החיים האחרון, אם היה.
יש הרבה מאוד נשמות שאני נוגע בהן, שאין להן שום קשר לחיים העכשוויים האחרונים שלנו. שם לא נפגשנו, אבל נפגשנו בנסיבות מסוימות, בחיים מסוימים, לאו דווקא בכדור הארץ, אבל כרגע אני מתייחס לגישה של התפישה האנושית.
כלומר, אני לא רק ממקד את תשומת הלב שלי לתדר האנושי, כדי שאני אוכל לדבר דרכו ולהתחבר דרכו, אני מתחבר לתדר האנושי הרב-רובדי, לתדר האנושי היקומי, או יותר נכון להגיד, לספריית האנוש המתגלגלת, כיוון שהקשר שלי עם חלקים מסוימים שכרגע נמצאים שבויים בתפישת עולם מסוימת, בפחד מסוים, בעיוורון מסוים וכיוצא באלה, לשם כך נחוץ לי הקשר, נחוצה לי הקרבה שאותה נשמה תתעורר לזהות אותי, להאמין לי, להקשיב לי.
זאת מיומנות שאני הייתי אומר שהכי קל לתאר אותה כמיומנות של ג'אגלר, שיש לו הרבה מאוד כדורים שהוא את כולם זורק ותופס בו-בו זמנית, ואף אחד לא נשאר ביד שלו יותר מאשר שנייה עד שהכדור הבא נתפס ושוב, ושוב, ושוב, ושוב. כדימוי לריבוי ערוצי הקשר שנחוצים על מנת לייצר תקשורת עם אותה נשמה שכרגע שבויה בתפישה אנושית, בתוכנה האנושית, מסרבת, לא יכולה, קשה לה לפרוס כנפיים ממנה.
כלומר, זהו תהליך שמצריך מיקוד מאוד, מאוד, מאוד, גדול בבו-זמניות מצד אחד ובליניאריות מצד שני. חיבור של הבו-זמניות עם הליניאריות.
בעצם אתן עושות את זה באופן לא מודע כל הזמן, אבל כאן מדובר בעשייה מודעת. כלומר, אני מודע לזה שאותה נשמה הייתה אחותי, חברתי, אימא שלי, אבא שלי, באיזשהו מעבר חיים, ואני פונה לזיכרון הספציפי, או לזיכרונות הספציפיים, כדי לעורר את האמון, כדי לעורר את ההקשבה, כדי לעזור לאותה נשמה להתעורר. זה מאוד מורכב. אבל אני רוצה להגיד משהו, שתירגעו, רוב הנשמות לא נשארות שם. רוב הנשמות, כשהן יוצאות מהגוף, הן מתחברות מתישהו לתודעה היותר רחבה ואינן נשארות שבויות בכלא כזה או אחר. אלא שהתווספו למישור ההינתקות הראשוני הרבה מאוד נשמות, מאז 7 באוקטובר במיוחד. אז המיקוד שלי ושל טל הוא מיקוד מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, מורכב, שנחוץ לנו לשם המימוש והיישום שלו, כל הכוח שלנו. אנחנו לא מפזרים אותו.
כשאני עכשיו מדבר אתכן, משהו מהכוח הולך לערוץ שלכן, אז לכן אני גם לא ארבה בשיח. היה לי חשוב לחדש לכן משהו, להראות לכן משהו.
לסיכום אני אגיד שיש פה עניין יקומי, לא רק קיומי. כלומר, יש פה עניין של השתחררות מאחיזה בתוכנות וחיבור לידע, לשורה התחתונה, למודעות שהתאפשרה, למימוש שהתאפשר דרך תוכנה מסוימת. יש הבדל עצום בין להכיר את החיים בכדור הארץ, את משוגותיהם ומשחקיהם של בני האדם, ולפתח במודע את האמון בקיומנו הנצחי, לבין להאמין להם כאילו שזאת האמת ואין בלתה.