קארמה היא תוצר של דעות, אמונות וקביעות שהוטבעו בזיכרוננו לאורך גלגולים, אותן אנו משחזרים שוב ושוב, עד שמתי שהוא השחזור מסתיים.
בזכות שאלות הבהרה לגבי סיום הקארמות, שהתעוררו במסגרת השיעורים בקורס לפיתוח מודעות רוחנית ותקשור, והרצון שלי להתעמק בנושא הקארמה הנובע גם מזה, שאני באופן אישי חווה התמודדות עם קארמות, כמו רבים אחרים. בין שזה נוגע למישהו אחר, או בין שזה נוגע לבן משפחה, או בין שזה נוגע לעם שאנחנו חלק ממנו, שיש לו קארמה אחת גדולה. לכן החלטתי להרחיב הסבר בנושא הקארמה ובהבנה שהיא בעצם הסתיימה מבלי שאנחנו מודעים לכך, כיוון שהזיכרון שלה נשאר חרוט בזיכרון שלנו וקשה לנו להיפרד ממנו מסיבות הגנתיות.
עד כה לא הייתה לנו נגישות למידע על הקארמות, ולכן המשכנו לשחזר אותם. השינוי הגדול הוא שהיום יש לנו נגישות.
התקופה שאנחנו מצויים בה מעלה את הקארמה לזיכרון המודע, דרך חוויות האבסורד והכאוס שאנו חווים בכלל, ובשנתיים וחצי האחרונות בפרט. הישויות מדגישות שבאנו הפעם להיפרד מהשחזור, לצערי במחירים מאוד כבדים.
המיוחד בגלגול הנוכחי הוא, שהוא נועד למוסס את תפישות העולם הישנות, לגלות שהן אינן אמת אוניברסלית, דרך ההיזכרות במקורנו כניצוצות אלוה ממעל, הנשמות האהובות שאנו מעצם ההיות, וההיזכרות המודעת במטרת חיי הנשמות כולן, שהיא הגשמה דרך חוויה.
ישויות ספיראלת האור:
"הקארמות אכן הסתיימו, אך הזיכרון האנושי עוד לא השתחרר מהן וכל האנושות פועלת עדיין כאוטומטים של תפישה אנושית, המתבססת על הישרדות וקיום.
המעבר לביטחון מעצם ההיות אינו קל או פשוט, מכיוון שיש לוותר לשם כך על מה שמונע מתחושה וידיעה זו להתקיים בפועל.
אתם יודעים ומבינים היטב, אך עדיין מתארע שחזור, הפחד עולה ותחושות הקורבן יחד איתו.
החיים הם חיים, הן במובן של השתנות מתמדת, והן במובן של גיוון או מגוון של אפשרויות, אנרגיות, אנשים, רעיונות וכיוצא באלה.
אך, האחיזה בציפיות, או נכון יותר במערכת ההגנה, אינה מאפשרת את החופש להיות… חשבו על כך"
כשממצים תבנית חוויה היא מתפרקת, מתמוססת, והניסיון המצטבר הופך לחלק מספריית הידע, קרי, אינו עומד יותר בפני עצמו, ואין צורך לחוותו שוב. כמו שאומרות הישויות: ״שבילים שכוסו, כוסו, נפרש עליהם מעבה ואין עליהם מעבר נוסף״.
מיצוי הפוטנציאל, אם אעשה הקבלה לגוף, הוא כמזון ומים לגוף הפיזי. ההזנה של הנשמה מתאפשרת דרך חוויותיה כייחוד עם ודרך נשמות/ייחודים אחרים. איש אינו מתפתח בחלל ריק.
כל הנשמות לוקחות תפקידים וכולנו על במות החיים השונות והמתחלפות (לא רק בכדור הארץ), מגשימים כך את מהותנו.
ישנם עולמות חוויה רבים ובכל עולם תבנית חשיבה המשמשת שביל הגשמה למיצוי הפוטנציאל הנשמתי.
על פי הישויות המדריכות, כל התבניות, בכדור הארץ ובעולמות אחרים, מיצו עצמן ומתמוססות והניסיון המצטבר שהתאפשר דרך תוכנות חיים שונות ומגוונות, בגלגולים שונים, נאסף לערוץ, וכערוץ, ידע משותף.
בגלגול הנוכחי הזיכרון למקורנו נפתח ויחד עמו ההבנה שיש לנו ידע, ניסון, כוחות ויכולות, הרבה מעבר למה שאנו מודעים להם, שדבר אינו מקרי, שהכל וכולם משרתים את ההגשמה שלנו, כפי שאנחנו משרתים את הגשמת הנשמות האחרות.
אנחנו מגלים שמיצינו את החוויה הלינארית, פותחים הבנות וערוצי ידע חדשים ומשנים תפישות והתנהלויות.
כך כל קארמה מגיעה לידי מיצוי, כפי שכל הדפוסים האנושיים ממצים עצמם דרך חוויית אבסורד אדירה הדוחפת ליצירה חדשה במקום כהרגלינו ל"עוד מאותו הדבר".
הישויות מדגישות את הקושי שלנו להכיר בכך שהקארמה נגמרה, מכיוון שאנחנו אוחזים בזיכרונות, דעות, אמונות וקביעות שאספנו לאורך הדרך, לעיתים בלי דעת, כשהישויות מבקשות מאיתנו לשים לב לשחרר את הזיכרונות האלה, דרך ההיזכרות במהותנו ועל ידי בדיקת הרלוונטיות שלהן.
זה נשמע אולי מצחיק, כי אף אחד לא דיבר על זה, אבל יש לנו לדעתי קארמה גם עם עצם ההוויה האנושית, לדוגמה; אם אני לא מקבלת את הרגשות האנושיים, או אם יש לי ביקורת, כעס, או שיפוט על היותי בן אדם, או שאני מספרת לעצמי שאני לא מספיק בן אדם, או אני לא מספיק טובה… יש לי קארמה שנובעת מסקנות עבר הקורמת עור וגידים לאורך הדרך ובגלגול הנוכחי, עד שאני מתבוננת בדברים מנקות מבט אחרת ומגלה שאלו מסקנות שאימצתי כאמת.
כל דבר שקשור בהטבעה, הוא תמיד, תמיד, תמיד הגנתי, תמיד לטובתנו. כי אם נזכור שאיקס הוא מפלצת, שעלינו להיזהר ממנו, אז כל פעם שנפגוש אותו, נרגיש שמהאדם הזה עלינו להיזהר. כמובן שכל הקארמות נובעות מנקודת מבט של "חור מנעול" בגלגול מסוים, שאנחנו ממשיכים להחזיק בהם.
הקארמה נוצרה כיוון שלא היינו במצב תודעתי שרואה תמונה שמעבר לפגיעה שחווינו.
היום כבר יש ביכולתנו להתחבר לכך שהכל בעבורנו ובשבילנו. הכל נועד על מנת שנגשים את עצמנו דרך חוויה, נקודה.
כמו בספר The little soul in the sun , הנשמה הקטנה והשמש, שמסביר דרך סיפור ילדים, את עניין ההתפתחות המשותפת ומטרתה, ואת היתכנות היווצרות הקארמה, כשאנחנו שוכחים מי אנחנו באמת.
דרך הסיפור שהנשמה רצתה מאוד לחוות סליחה, ואלוהים שאל אותה 'למי לסלוח, תסתכלי מסביב, כולם נשמות מפותחות, מוארות', ואז נשמה אחרת קפצה מהקהל הגדול ואמרה, 'אל תדאגי, אני אבוא איתך לגלגול הבא, ואעשה משהו שיאפשר לך לסלוח. יש לי רק בקשה אחת אלייך, אל תשכחי מי אני. אם תשכחי מי אני, אני אשכח מי אני, את תשכחי מי את, ונצטרך נשמה שלישית שתעזור לנו לזכור מי אנחנו'.
נראה לי שבאנו להיות הנשמה השלישית עבור עצמנו והאחרים לזכור מי אנחנו באמת, כדי להיפרד מהפירושים ומהדעות ומהאמונות והקביעות, ולהתייחס לכל דבר ואדם ממקום של "תודה שעזרת לי לסלוח, "תודה שעזרת לי להיות במצב של אין לי ברירה אלא לסמוך על עצמי, או תודה שעזרת לי להתחבר למקום של ויתור על תלות" וכיוצא באלה.
זהו סוויץ' חשיבה אדיר, אדיר, שבקטעים קטנים אנחנו כבר מחוברים אליו, אבל לא לגמרי בכל שטחי החיים. עדיין הקטע של "אכלו לי, שתו לי", עוד מנהל אותנו יפה, אבל הרבה פחות.
ביכולנו כבר לראות את אותו אדם שמעורר בנו התנגדות, להתחבר להתנגדות העולה בתוכנו, להבחין במה זה נוגע, כך שנקבל את החלק הזה בתוכנו ונפסיק להשליך אותו על אחר.
דבר זה נכון לגבי כל אחד ואחת מאיתנו, שכל העולם משקף לנו את הקיים בתוכנו בין שהיה קיים פעם, ובין שקיים כרגע, ומכאן הביטוי שכולנו מהווים מראות אחד לשנייה. על זה אומרות הישויות המדריכות:
"אין ביכולתכם לראות באחר אלא את מה שקיים בכם".
ברגע שביכולתנו להסתכל על מראה, שמאוד פחדנו ממנה ומאוד לא אהבנו, עולה היכולת שלנו לראות את השני וגם את המצב בצורה אחרת.
המטאפורה שלי לקארמה היא שולחן פינג פונג שבלא מודע אני משחקת בו מעצם הפחד, ההתנגדות ואי הקבלה שלי של אדם מסוים.
זה עובר אליו ומשפיע עליו והוא מגיב אלי בהתאם. בין שהקארמה הזאת היא ביני לבין אדם אחר, או לבין המדינה שלי, כל עוד אני אוחזת בכעס כלפי משהו, אני משחזרת אותו אוטומטית….
אנחנו נמצאים היום בתקופה מאוד, מאוד, משמעותית של יכולת להפסיק לשחק פינג פונג = להפסיק לשחזר את הקארמות.
איך עושים את זה?
קודם כל מכירים בקארמה, מגלים שזו אמת סובייקטיבית בה אנו אוחזים מנקודת מבט מסוימת, אבל זאת לא אמת אוניברסלית, ויש עוד דרכים להסתכל על אותה סיטואציה ממקום אחר. ברגע שאנחנו מספיקים לשחק פינג פונג, נגמרה הקארמה. זה לא משנה אם האדם השני עוד נשאר עם הדעות שלו, הוא לא מקבל יותר את ההזנה האנרגטית מאיתנו לא מחשבתית, רגשית ופיזית.
זה מאוד מורכב מכיוון שלקארמה יש כוח, רק כי אנחנו לא מודעים למה שיצר אותה. רק כי אנחנו לא מודעים אליה.
אנחנו מופעלים מרגשות רבים ושונים כמו פחד, אנטגוניזם, חרדה, התנגדות וכדומה, אך לא מודעים למקורם ושניתן להסתכל על זה אחרת. אף אחד מאיתנו אינו מרגיש דברים בכדי. ניקח פחד למשל, איש אינו פוחד סתם, אלא שאיננו מודעים לכך שהרגש הוא סובייקטיבי ויש לו הצדקה רק מנקודת מבט מאוד מסוימת. ברגע שיש נכונות לשנות את נקודת המבט הרבה פעמים הפחד מתפוגג מחוסר רלוונטיות.
כל מה שקשור לקארמה בעצם, קשור לזיכרון. כשאנחנו מוותרים על הזיכרון, מפסיקים לאחוז בו, או מבינים שזה זיכרון, זה לא עובד עלינו יותר.
מבחינתי מה שעוזר לשחרר מקארמות למיניהן, הוא להגיע להכרה שכל החוויות הם בעצם הזנה לנשמה = כמו שהגוף צריך אוכל ומים, הנשמה זקוקה לכל החוויות, ולכל נקודות המבט, כי דרכם היא מממשת את הפוטנציאל שלה.
ההכרה שכל החוויות הן היצירה שלנו ולא "אני הנשמה", מאפשרת להכיר שיש לנו המון יצירות, ניסיון מצטבר, ידע ומיומנויות וביכולתנו להשתמש באיזו יצירה שנחוצה לנו, נכונה לנו, ומתאימה לנו ברגע נתון של זמן. מעצם כך אנחנו יוצאים מהכליאה בנקודות מבט מסוימות. אחד הדברים שמסייעים להשתחרר מקארמות הוא החיבור להבנת רעיון ההתגשמות הנשמתית בעולמות שונים ובתפקידים שונים; אנחנו לוקחים תפקידים, וכל הנשמות האחרות לוקחות תפקידים, למטרה אחת של הגשמת הפוטנציאל שלנו, כשהכל נכון, הכל חשוב למימוש הפוטנציאל, הכל בסדר שלו.
דרך אפקטיבית מניסיוני, היא לאפשר לכל הזיכרונות והרגשות, הפחדים והחרדות, שנוצרו לאורך הגלגולים כמסקנות הגנתיות ואחרות, פשוט להיות, לתת להם מקום בינות לאינספור חוויות שאספנו; להכיר בתפקידים ובמסקנות שהסקנו כחלק ממיצוי הפוטנציאל.
לא יעלה על דעתנו שתפקיד שאנחנו משחקים על במת תיאטרון הוא "אני". התפקיד מאפשר ל"אני" לבטא עצמו.
כלומר, לקבל את הניסיון המצטבר ונקודות המבט השונות שהצטברו כנקודות מבט בלבד, כיצירות לצורך הגשמה דרך חוויה, כעושר עצום של ניסיון מצטבר, כדרך לימוד ומיצוי, במקום כהשלכה ל"אני". בדיוק כמו תפקידים שאנחנו לוקחים על עצמנו, המאפשרים לנו למצות את עצמנו ולעשות את מה שבאנו, ונועדנו לעשות, למען עצמנו והכלל.