היי לך, הפעם בחרתי בכתבה ארוכה, אך חשובה ומשמעותית מאין כמוה. אשמח לתגובות.
ימים מבורכים בחוסן, בחסד, בחמלה והאהבה לעמנו ומעצמנו.
הישויות המדריכות מדברות איתנו כבר זמן רב על כך שהשינוי הגדול הוא במעבר משליטת הגוף להנהגת הנשמה ואנחנו לאט, לאט, מבינים את זה יותר. זהו תהליך, אי אפשר לקצר תהליך. הן מדברות על הנשמה כמדריכה שעוזרת לגוף לעשות את התהליך ובעצם כשאנחנו מחוברים למודעות הזו, דבר אינו שולט עלינו, ואנחנו ממוקדים בדברים התומכים בחוסן וביכולת העמידה שלנו. אחד הדברים הכי חשובים או הכי משמעותיים הוא גמישות שאנחנו נזקקים לה היום יותר מאי פעם. כמו שאומרות הישויות, ש"הדבר הכי קבוע ביקום ובקיום הוא השינוי שעל ההוויה האנושית להתחבר אליו, תוך השתחררות מהאחיזה במוכר ובידוע"…
כלומר, שהנשמה לוקחת הנהגה על הגוף, שהוא היצירה שלה. בזכותו היא יכולה לממש עצמה בכדור הארץ, והיא מתייחסת אליו כמו שאימא אוהבת, מתייחסת לתינוקה.
ישויות ספיראלת האור:
"מדובר בשינוי שהדעת האנושית עדיין לא תופסת. שינוי הקשור להתעוררות ה-DNA הלכה למעשה. קרי, התעוררות של ידע וניסיון מעבר לזמן ומקום, בזמן ומקום, המשפיע על התודעה האנושית, ועל הגוף הפיזי, הלכה למעשה.
כבר אמרנו לאורך השנים שמסכי הקליטה והחיבור מדקקים, אך הפעם הם כבר נמסים. כמטפורה ניתן חלון זכוכית שהיה מלא בבוץ ובאבק ונשטף מהם, עד שחוזר לשקיפות מיטבית, כך שניתן שוב להביט דרכו בבהירות.
אכן, עדיין מסגרת קיימת 'אך נמצאת במלוא רוחב יריעת הקליטה בתוכה ומתוכה = הגוף, ההוויה האנושית.
אלא שכבר לא מתקיים גבול בתוך גבול, כפי שקרה קודם, שבתוך הגבול של התפישה האנושית והיכולות, נוצרו המון גבולות משניים; בבחינת 'זה מותר, זה אסור, זה טוב, זה רע, זה כדאי, זה לא כדאי', שלא נתנו לכל האפשרויות להיות פתוחות בפניכם, מבחינת ההרגשה והרשות להתחבר אליהם הלכה למעשה.
החיבור או המימוש היה תמיד על תנאי וכל אחד עם התנאים שלו.
כל זה משתנה ומתאפשרת חוויה במלוא גבול ההוויה האנושית, תוך סינכרון רוח וחומר, תוך קבלת התוכנה האנושית ושימוש בה ככוח עילוי לשינוי".
הנשמה שומרת על הגוף שלה, מחבקת אותו, אוהבת אותו, מנחמת ומעודדת אותו, שמה את הגבולות המדויקים לו בכל רגע נתון של זמן, כדי שהיא תוכל לתפקד דרכו במיטב ובעצם מדובר בנתינה שמשתבחת. כמו שהישויות אומרות: "נתינה שאיננה משתבחת, איננה נתינה".
נתינה משתבחת פירושה שהנשמה מפרגנת ונותנת לגוף שלה את מרחב המחיה המדויק שהוא זקוק לו, שהרי הגוף נע בקצב שונה מהרוח; על הגוף לישון, לשתות, לאכול, לנוח, לנוע, לחוות חוויות…
ובעצם מה שאומרות הישויות המדריכות הוא, שהנהגת הנשמה את הגוף פועלת על כל 4 הרבדים; הרובד הפיזי, הרגשי, המנטלי והרוחני. מדובר בשינוי המודעות שלנו לכיוון של:
"אני הנשמה" האחראית על היצירה שלי (הגוף), המפרגנת לו את כל מה שנחוץ לו כדי שאוכל לממש את עצמי דרכו, במיטב ובמירב.
כבני אדם אנחנו מחוברים למנעד עצום של רגשות, שלאורך ההיסטוריה האנושית הפכו בחלקם למנגנוני הגנה הישרדותיים וקיומיים, לציפיות, המניעות התנהגות ל"טוב ולרע".
בחיים הנוכחיים בחרנו לגלות שכולם כלים לצורך מימוש. בחרנו לחוות במודע, בפועל, את החיבור לזיכרון של היותנו נשמות בגוף, הפותח בפנינו את האפשרות להכיל ולקבל את כל הרגשות, המחשבות וההתנהלויות האנושיות, ולאפשר להם להפוך לחלק ממגוון מגרשי משחקים (4 הרבדים), בזכותם מימשנו והגשמנו את עצמנו.
שכשיש קושי, עולים הדפוסים הישנים שלנו שעדיין מנהלים את כדור הארץ, הפחדים והחרדות, איך יהיה ומה יהיה, לחץ, תחושה שהכל סוגר עלינו ואיננו חופשיים וכן הלאה… אך בעצם זה מה שמכוון אותנו לעשות שינוי ולהבין שאנחנו תמיד חופשיים לא משנה מה הנסיבות החיצוניות, וביכולתנו להתחבר לכוח פנימי שהוא נטול הגבלה, כשאיננו מגבילים את המחשבה שלנו.
יש נסיבות חיצוניות זה נכון, אך מה שאנחנו עושים איתם קשור אלינו, לתפישה שלנו. אם צריך לרדת למקלט, נרד למקלט ובוודאי שנשמור על הגוף הכי טוב שניתן.
זוהי תקופה בה חל סינכרון בין דחיסויות; בין דחיסות החומר לדחיסות הרוח, סנכרון שמתחולל כבר המון זמן ומאיץ עצמו בתקופה זו יותר ויותר.
כמטאפורה לפתיחת יכולת הקליטה והחיבור לאנרגיה, אתן דוגמה של חומר שמשחרר סתימות – דרך זה שהמודעות שלנו נפתחת, זורמת יותר אנרגיה של ידע וזיכרון, כמו ששופכים חומר למקום שנסתם ולאט, לאט, משתחררים המעברים לזרימה של עוד ערוצי קליטה, הבנה, ראייה והרחבה של נקודות המבט. זהו אתגר מאוד גדול לפרק את התוכנה הישנה, ממש לא אתגר פשוט ואנחנו בחרנו באתגר הזה, גם אם שכחנו לרגע.
העניין הוא שיש השפעה מתמדת של הגוף על הרוח והשאלה היא למה אנחנו נותנים יותר כוח? להרגלינו משכבר הימים, למערכת הדעות, האמונות והקביעות שלנו, או ליכולת לקבל תשובות חדשות, אחרות, לרפא את עצמנו ולהרגיש בכוחות הרבה יותר גדולים ממה ששיערנו לעצמנו שקיימים בפועל. לא רק במודעות ההכרתית לדברים, אלא מתוך חיבור לזיכרון של האינטרס החברתי, לזיכרון שבעצם אנחנו לא פועלים לבד בחלל ריק וכולנו חלק ממשהו אחר יותר גדול, בין שאנחנו יודעים לתת לזה את שם או בין שלא, זה לא משנה.
האינטרס החברתי באמת גובר וכשהוא גובר משהו מתערער בתפישות הישנות, בסדר העדיפויות בעולם, זה התהליך.
על מנת כך, נתאמן בקבלת הרגשות והמחשבות, כך שיפסיקו לנהל אותנו, להפחיד, לטשטש, או למנוע מאיתנו לנוע על פי צו לבנו. נתאמן בלתת להם להיות, מבלי להתעלם מהם, להדחיק אותם, או להילחם בהם, פשוט נאפשר להם להיות.
במידה ולא נאפשר להם להיות, הם לא יוכלו להפוך חלק ממאגר הרגשות, הידע, ויעמדו בפני עצמם 'קופצים' כל פעם שמשהו מרעיד אותם כשהם ממשיכים להכתיב לנו את החיים.
בחרנו הפעם להכיר בכל הרגשות והמחשבות ולעשות שלום עם הקיום האנושי, על כל תלבושותיו, גם הפיזיות וגם הרגשיות וגם המנטליות, מבלי לעבור לגור בהם.
כלומר, מדובר בהנהגת הנשמה את הגוף. בבחינת מה אני יכולה לעשות למען, (אני הנשמה), היצירה שלי? שהרי הגוף זו היצירה שלי, וכיצד ביכולתי להטיב את חייה של היצירה שלי, כדי שאני אחיה יותר טוב דרכה. ובכדי להטיב את חיי היצירה שלי, עלי להיות עירה ל'איך אני עושה את זה'.
ברגע שאנחנו מקבלים את זה כחלק מהמגוון שקיים, כמו קופסת צבעים שיש בה צבעים שאנחנו אוהבים יותר או פחות, אבל הם כולם חלק מהקשת, הם כולם קיימים לשימוש שלנו, כולם קיימים לחוויה שלנו.
כשנשווה צורה עם צבע כתום נרגיש בצורה מסוימת, עם צבע ורוד נרגיש בצורה אחרת וכדומה. כל הצבעים מעוררים רגשות שונים או חוויות שונות, או מנעדים שונים, וככל שנתחבר לקופסת הצבעים כמטאפורה, ונקבל אותה כמות שהיא מבלי לשפוט ולבקר מתוך התבוננות משתאה, נוכל להיפרד מכל מה שקשור בדפוסים אנושיים, המתפוגגים, לא בגלל שעשינו איזושהי עבודה לפוגג אותם אלא בזכות קבלתם:
It is what it is, now what am I doing with it כטיפת צבע באוקיינוס.
זה בעצם הסיפור של לאפשר לעצמנו להיפרד מהאוטומט.
עוד דבר מאוד מאוד חשוב: הגוף בא להזכיר לנו שהוא בר חלוף, שהוא מיכל לנשמה, שהוא לא "אני" אלא היצירה שלי, כמו שאומרות הישויות המדריכות: "יצירה לצורך". הוא כלי חשוב, הוא כלי משמעותי, הוא כלי שאנחנו אמורים להתחשב בו, אך עלינו ללמוד להבחין ולהפסיק לבלבל בין הגוף לנשמה, כי ברגע שיש מצוקה בגוף אנחנו לפעמים שוכחים את זה שזה כלי שצריך לטפל בו ויחד עם זאת לנתק בהדרגה את האחיזה בקשר בין התוכנה הישנה שמכילה את כל הדפוסים, האמונות, הדעות, והקביעות לבין מהותנו.
חווית האבסורד בהתגלמותה שמאפשרת לנו להתחבר לרב ממדיות הלכה למעשה. מתחיל איזה שהוא סנכרון שמאפשר לחיות כנשמה מדריכה שעוזרת לגוף לעשות את התהליך זה הסוויץ' הגדול .
שנזכור שלכולנו יש את היכולת לעבור מדבר לדבר ומעניין לעניין גם במוח האנושי.
מה שקורה עכשיו הוא שהתכנות הראשוני של התפישה האנושית משתנה, בעזרת השינוי של כל אחד ואחת מאיתנו; אנחנו משנים אותו, הוא לא משתנה מבחוץ ונכון שיש נסיבות שעוזרות לנו לעשות את כאילו בלית ברירה ולשם כך עלינו להיות גמישים. גם אם אנחנו חווים את הפחד לרגע, גם אם עולה מצב רוח קשה לרגע, אנו כבר מזכירים לעצמנו שהגוף אינו "אני" אלא היצירה המאפשרת ל"אני" להתגשם.
זוהי תפישה שונה מזו שהתרגלנו לחיות על פיה בכדור הארץ.