איך בעצם קורה השינוי ואיך השינוי שקורה הוא גם יקומי וגם קיומי?
הישויות המדריכות מדברות איתנו שנים על שינוי של התוכנה האנושית, במובן של הרחבת ההבנה וההכרה המודעת בכך, שאנחנו נשמות בגוף פיזי ואנחנו אהובות ושייכות מעצם היותנו.
השינוי המאוד גדול בחיים האלה מתרחש בפועל כשאנחנו מפנימים את התפישה שהגוף הפיזי אינו "אני", אך מהווה כלי בעזרתו הרוח יכולה להתגשם בחומר על מנת למצות את הפוטנציאל שלה ולצורך העניין, אנחנו לוקחים עליו אחריות. לא דורשים ממנו את מה שהוא לא יכול, לא מאביסים אותו, או מעשנים אותו למוות, מאפשרים לו לישון, לנוע וחיים מתוך התחשבות בו ובעצם בנשמה שחווה עצמה דרכו, כך שתוכל לממש דרכו ובעזרתו את מיטבה.
כל התפישות שלנו של "אני כן בסדר או לא בסדר" וכן הלאה, הן תפישות אשלייתיות, שנובעות ונתפשות כאמיתיות מראיית "חור מנעול' עליו מבוססת התוכנה האנושית, שלא מאפשר לראות את התמונה שמעבר להגדרות התוכנה, שמבחינת הראייה הרחבה אין בהן אמת.
הישויות המדריכות מדגישות שהשינוי אינו מתרחש רק בכדור הארץ, אלא הוא שינוי יקומי, ומעבירות דימויים שיסייעו לנו להבין כיצד השינוי הוא יקומי.
לפני כשנתיים, הראו לעיני רוחי תמונה, של אינספור שבילים ביקום שנראו לי כאילו אווריריים, כשמשני הצדדים של כל שביל היו כמו חומות, גדרות. כך שמי שחווה את השביל הזה, (שזו תוכנת עולם מסוים, תפישת עולם מסוימת בעולם מסוים), חווה את חייו במסגרת הגבול הזה.
הישויות הראו לנו שיש המון גבולות כאלה. קרי, לכל כוכב, לכל היבט שהנשמה חווה לאורך הדרך, יש "גבול הוויה", = גבול שבתוכו מתקיים דפוס חיים, אקלים, תרבות, תפישות עולם. כך לגבי כדור הארץ, ולגבי פלנטות אחרות. תוך שהן מדגישות שבכל עולם, או תוכנת חיים, מתקיימים גבולות ידע, יכולות וכדומה, בין שהזיכרון הנשמתי המודע גדול, או מצומצם.
אנחנו תמיד חשבנו לתומנו שהישויות המדריכות שלנו, או חוצנים מהפליאדות ומכל מיני כוכבים אחרים, שהם בעלי מיפתח זיכרון גדול מזה של כדור הארץ, יודעים הכול… לא הבנו שגם הם מהווים היבט אחד שחי בגבול מסוים, שבתוך הגבול הזה הם חווים את עצמם, עם כל מה שיש למצע הזה להציע. ואף כי ידיעתם רחבה מזו שלנו, הם אינם יודעים הכול וגם הם סובייקטיביים. כפי שבכדור הארץ אנחנו חווים את עצמנו, עם כל מה שיש למצע הזה להציע.
למרות שבחרנו מיפתח זיכרון קטן, שגורם לנו לא לזכור מי אנחנו, אך בזכות השכחה מתאפשר לנו להיות טובים ורעים, עליונים ונחותים, כי אם היינו זוכרים מי אנחנו, נראה שלא היה ביכולתנו ל"שחק את המשחק" הזה, כיוון שאינו רלוונטי מבחינת מקור היווצרותנו השוויוני, אך מאוד רלוונטי מבחינת התפישה/התוכנה, האנושית.
כשאנחנו חווים בתוכנו שוויון ערך אישי וכללי, לא נראה שנבחר לשחק את המשחק הלינארי ההיררכי.
באופן אישי אני כבר לא ממש משחקת אותו. אני לא מסתכלת על אף אחד ממקום של עליונות ונחיתות. זה משהו שמאוד ברור לי הקטע של שוויון הערך, לא שאני הרגשתי תמיד שוות ערך, זה סיפור אחר…
לאורך השנים מעבירות לנו הישויות המדריכות את הרעיון (בכל מיני צורות), שהנשמה מגשימה את עצמה דרך המון שדות:
שדות/עולמות חשיבה,
שדות/עולמות חוויה,
שדות/עולמות תפישה,
כששדה או עולם אחד איננו טוב יותר מעולם אחר.
בכל שדה/עולם, מתקיימות אפשרויות מיצוי שונות, המפגישות אותנו עם נקודת מבט אחרות.
כלומר הנשמה ממצה את עצמה דרך המון "גבולות הוויה". כשכל גבול כזה הוא בבחינת "אשליה לצורך", במובן שאינו נצחי, כמו שהגוף אינו נצחי. כשמיצנו את החוויות בעולם מסוים, אין מבחינתנו צורך לשוב אליו עוד.
הישויות מסייעות לנו להבין שאנו נמצאים בתקופה בה כל התפישות מיצו את עצמן ומתפוגגות, הופכות להיות חלק ממאגר הידע שמיצה את עצמו ואין צורך לשחזר את החוויה. בלשון הישויות "שבילים שכוסו, כוסו, נפרש עליהן מעבה ואין עליהן מעבר נוסף".
במילים אחרות, כל תפישה היא נקודת מבט "גבול הוויה" לצורך הגשמה דרך חוויה, "אשליה לצורך", זמנית ואף תפישה כבר אינה בלבדית.
דוגמה לתפישה בלעדית הייתה לי כשגיליתי שהמדריכים מהפליאדות, בעלי מיפתח זיכרון יותר גדול מזה של כדור הארץ, אמרו דרך המתקשר בילי מאייר, שאנחנו חברה מטורפת שדוהרת להרס עצמי או במילותיהם: You're an insane society rushing ahead towards destruction
ובעצם מי שאומר משפט כזה נראה שאינו זוכר ש"הכל בסדר שלו" קרי, אינו זוכר ומודע לכך שהנשמה, גם שלו עצמו, חווה עצמה בהמון עולמות דרך תוכנות חיים שונות וכולם והכול שווי ערך.
מדובר בשינוי ברמה מאוד, מאוד גדולה. ברמה שגם אלה שיש להם מיפתח זיכרון קטן, מבינים מה פירושו של מיפתח זיכרון גדול, ולהפך. מבינים שאין איפה ואיפה, שזוהי דרך ההגשמה דרך חוויה. ומבחינת חוויית החיים האנושיים באותו מעבר חיים שבחרנו לשחק בתפקיד המלט, אנחנו לא משחקים את המלכה אליזבת. כשאנו משחקים את העני המרוד, אנחנו לא משחקים את המלכה עשירה, אך היום כעני מרוד ביכולנו להיות מודעים למלכה ולהפך, היא קיימת גם בתוכנו. אנחנו לא בהכרח מודעים לאותו גלגול, אך מודעים לרעיון ששיחקנו המון תפקידים ויש לנו המון ניסיון וידע.
קיבלתי דימוי מופלא לחיבור שבין התוכנות ביקום ובקיום. ראיתי לעיני רוחי מרחב מאוד גדול, וכמו חנוכייה פרושה עליו, שזרועות החנוכייה יוצאות למרחב. כאילו, יש משהו שמונח על הקרקע באיזשהו מרחב ענק, כשכל זרוע מייצגת גם תפישת עולם, וגם המון, המון, אנשים. ואז פתאום החנוכייה הזאת נעמדה על הבסיס שלה וכל הזרועות התחילו להתכנס יחד לכדי אלומת אור אחת.
שני דברים בלטו לי בתמונה הזו:
1). שהכל הופך ללהבת ידע אחת גדולה, שכל נקודות המבט בעצם מתחברות, שאין נקודת מבט אחת יותר או פחות מהשנייה, אלא שכל נקודות המבט הן בעצם שבילי התגשמות, שבילי חוויה.
2). שכל הזרועות האלה כשהם שכבו שם במרחב הגדול, יכולתי לראות שאלה שיש להם השתקפויות בזרוע הימנית, יש להם גם השתקפויות בעוד כל מיני זרועות, בו זמנית, מה שמייצג את "ההפרדה שנפרדת מעצמה".
במילים אחרות, לכל אחד מאיתנו יש מופעים (גלגולים), בעולמות רבים בו זמנית. עד כה לא הייתה לנו מודעות הכרתית מבחינת התפישה האנושית, שיש לנו הרבה מאוד חלקים גם בכדור הארץ וגם בעולמות אחרים וכולם מתקיימים בו זמנית כמו "דלתות מסתובבות".
היום אנחנו מודעים, גם אם איננו בהכרח זוכרים, ולא בהכרח מבינים כל דבר, אך כבר מודעים לכך שהגוף זאת יצירה לצורך הגשמה דרך חוויה, וזו לא "אני".
ככל שהמודעות האנושית שלנו נפתחת לרעיון שיש לנו הרבה חלקים בהרבה מקומות, ככה אנחנו יכולים להיפרד מהאחיזה ב"אני דורית", ולהתחבר ל"אני הנשמה בתלבושת של דורית", (שזה סיפור אחר לגמרי), ואני אבטא את עצמי בתוך התלבושת הזאת הכי טוב שאני יכולה, מתוך הידיעה ש"זו לא אני, זו היצירה שלי".
זאת אומרת, כל הדעות והאמונות והקביעות שהמוח נושא ממסקנות המעברים הם דעות ואמונות הנובעים מתוך "חור מנעול", ואינם האמת האוניברסלית.
היום כל הידע מתחבר, כיוון שהפך להיות חלק, "מאוקיאנוס הידע", בו מוכל כל המידע ויש אפשרות להיפתח לידע ולמודעות לאפשרות ולקבל תשובות מקיפות מאי פעם במקום מה שנהוג עדיין בעולמנו אצל הרבה שהתשובות נובעות מתפישה או ממסקנה מסוימת.
הידע, הדעות והאמונות נובעים כבר ממקום שיתופי, שכל נקודות המבט מתחברות יחד, בעזרת התדר ההקשרי מעגלי, זה שמחבר ומקשר בין כל המיידעים ברגע נתון אך ללא היצמדות לזמן, כיוון שהכל על זמני.
דרך החוויות של הגוף שבחרנו יש לנו אפשרות להיפרד מהאחיזה בדמות העכשווית ככלי ייעודי להגשמת הנשמה ה"אני" שמעבר לזמן ומקום, בזמן ומקום. להיפרד מאני דורית, כיוון שזו לא "אני", זאת היצירה שלי = התלבושת, ההשתקפות, המשרתת את ה"אני".
זאת הכוונה ל"ההפרדה שנפרדת מעצמה" כלומר שאנחהו מכירים בזה ש"אני" זו הנשמה, שיש לה המון התבטאויות, בכל מיני עולמות והמון חיבורים, כש"אני" מחובר לבורא עולם מעצם היותנו, ומהווה חלק מקבוצה מעצם ההיות.
בחיים הנוכחיים מתבטא חלק של הנשמה העל-זמנית, דרך השתקפות ספציפית בעולם של זמן, בגוף. כשלהשתקפות הספציפית יש תפקיד, יש בה טעם, יש בה משמעות, אחרת היא לא הייתה. אבל "היא זמנית ואין סתירה".
זאת הכוונה ש"הכל אשליה לצורך", כמו שאומרות הישויות, כיוון שהיא זמנית.