כל נשמה ונשמה היא רשת של אנרגיות, רשת של אישיויות, רשת של גבולות הוויה, הפוגשת, נפגשת, מתחברת עם רשתות אחרות
הישויות המדריכות תבעו שני מושגים המצביעים על חוויית המציאות דרך שני מצבים בסיסיים שהם כינו הצופה – המתבונן, העד, זה שיש לו את מידת המרחק שמייצרת פרופורציות.
והחווה – האישיות האנושית החווה את החיים מנקודת מבט ממוקדת תרבות, תפישות ואמונות ומשחזרת אותם בין שהם מהגלגול הנוכחי, או הטבעות זיכרון, טראומות מגלגולים קודמים, שבאנו לשחרר דרך השחזור.
ישויות ספיראלת האור על הוויית הצופה והחווה:
"החווה לובש הרבה מאוד צורות, או מופיע בהרבה מאוד צורות, נכון יותר לומר, בעולמות רבים ושונים. החווה הוא אותה אישיות, אותה השתקפות של הנשמה, של הקוד הנשמתי, דרכו היא מגשימה עצמה דרך חוויה.
יש לו חשיבות ויש לו משמעות על אף שהוא רגעי, כלומר אשלייתי, לא נצחי.
משמעות וחשיבות החווה היא מעצם היותו הצינור המאפשר למהות האור/לנשמה, לחוות עצמה דרכו – 'גבול ההוויה' המאפשר חוויה. כך נכון יותר לכנות את החווה.
האישיות מהווה 'גבול הוויה' המאפשר חוויה. אין יכולת למהות האור/לנשמה, לחוות עצמה דרך גבול הוויה אחד. נחוצים לה מספר גבולות הוויה, מספר אישיויות, דרכן הפוטנציאל נחווה. והוא נחווה תמיד עם אישיויות אחרות, של נשמות אחרות, המאפשרות לכל חווה להגשים את הפוטנציאל שלו, כיוון שאף אחד לא מתפתח בחלל ריק.
הצופה הוא אותו חלק, אם אפשר לומר כך, נשמתי, שמעולם לא התנתק מהראייה הרחבה, מהתמונה הרחבה, פועל דרך האינטואיציה, דרך תחושות, הרגשות ידיעה. ולכל מי שמתחבר אליו במודע, מאפשר לגלות מרחב אפשרויות בכל רגע נתון של זמן, לכל מצב, מאפשר לגלות טעם ומשמעות בחוויה כזאת או אחרת, פרטית או כללית, שהרי דבר איננו רק פרטי, גם הפרטי הוא חלק מהכלל, כיוון שכולנו רשת.
כל נשמה ונשמה היא רשת של אנרגיות, רשת של אישיויות, רשת של גבולות הוויה, הפוגשת, נפגשת, מתחברת עם רשתות אחרות, וכך מתקיימת אינטראקציה מתמדת של הגשמה דרך חוויה, אישית וכללית.
הצופה הוא אותו חלק שדרכו ניתן לחיות בפרופורציות, להביא לידי איזון. אותו חלק המכוון דרך, המכוון התייחסות בכל רגע נתון של זמן.
ולסיכום, לא לסיום (כי ניתן להרחיב הרבה מעבר למה שאנו מרחיבים כרגע), נאמר, שהמצב המיטבי עבור כל אחד ואחת מכם הוא זרימה חופשית בין הצופה לחווה, בין האישיות למהות. ולכן גם תרגיל הנשימה שניתן לכם, לנשום מהיקום לקיום ומהקיום ליקום, בו-זמנית ובמודע, בעצם מיועדת על מנת לייצר סינכרון בין ראייה רחבה לכל רגע נתון של זמן, בין התמונה הגדולה לנקודה, בין המהות לאישיות, בין האישיות למהות.