היום ברצוני לדבר על המושג גבול כמשרת, בלעדיו לא תיתכן הגשמה כלשהי.
במושג גבול הכוונה לאישיות מסוימת, בעולם מסוים במשפחה מסוימת, בתקופה, במין, בדת, בעם מסוימים, היוצרים תשתית המאפשרת לכל אישיות באשר היא להגשים את עצמה דרך חוויה. גבול הוא גם כדור הארץ, החברה והתרבות אליה אנחנו נולדים, המשפחה, גן, בית ספר וכל מסגרת לימודית ועוד, ועוד, גבולות בתוכם, דרכם ובעזרתם מתאפשר מימוש הפוטנציאל שלנו.
רובנו אינו מודע לגבול שקיים מעצם היותנו; גבול ברור ומוגדר (גם כשאיננו זוכרים), לאישיות שבחרנו, כמו גם ל"אופי" הנשמה מעצם היותה.
הישויות מבדילות בין הקוד הנשמתי, אותו הם מכנים "אופי", לבין "אישיות" = התלבושות, ההשתקפויות, הביטויים של האופי דרך מעברי החיים – הגלגולים.
הגבולות משרתים את המטרה הבסיסית של כל יצור נברא: הגשמת הצופן הנשמתי דרך חוויה. הצופן הנשמתי הוא גבול המפריד בין נשמה לנשמה המאפשר לה לחוות עצמה כייחוד, שהרי כולנו חלק מאחדות.
מכיוון ששכחנו שכך הוא, וכתוצאה מחוויות בעולמות חומר דחוס כמו כדור הארץ, שמנו גבולות נוספים כהגנה, שמנו גבול על גבול.
דומה הדבר לדלת נעולה שהוספנו עליה עוד כמה בריחים, ליתר ביטחון… מה שמקשה כמובן על פתיחת הדלת קרי, על הרשות לגלות ולמצות את מלוא היכולות והכישורים שלנו.
אנו מושפעים מאירועי עבר בכדור הארץ הרבה לפני שנולדנו. אנו מושפעים מחוויות עבר המפעילות אותנו כאוטומט, הרבה פעמים בלא מודעות הכרתית לכך שתגובות מסוימות שלנו מתבססות על משהו קדום שאיננו זוכרים.
הישויות המדריכות ביקשו מאתנו לדמות שלשה תקעים:
האחד תקע הזיכרון האנושי הקולקטיבי הכולל,
השני תקע הזיכרון המתגלגל הפרטי, האישי.
השלישי שהוא בעצם הראשון הוא הנשמה המאפשרת חיים בגוף דרך האישיות הנבחרת.
הם הסבירו שכאשר נולדים לכדור הארץ מתחברים לתקעים אלו על מנת נוכל לתפקד ולמצות את המקסימום שניתן מהחיים האנושיים כשאנו מושפעים ומשפיעים הרבה פעמים בלי דעת.
החיים בעולמנו מבוססים על הישרדות וקיום שגורמת לנו לשחזר.
יש לנו ""שקעים"" נוספים במקומות אחרים, שמשפיעים על החיבור בין התפישה האנושית לבין תפישה שמעבר לזמן ומקום שאינה מודעת לנו עד שאנו מפתחים מודעות לרב רובדיות שקיימת בנשמה.
בתקופה זו אנחנו לומדים להפוך כיוון התבוננות ממקום הנשמה אל הגוף, במקום כהרגלנו מהגוף, החיים האנושיים אל מעבר להם.
בעקבות תהליך של חיבור הולך וגובר ל"מהות האור" (הנשמה), הנותנת חיים לגוף עם סליחה, הבנה, חיוך וחיבוק והרחבת התודעה האנושית להבנה וחיבור מודע לרעיון של היותנו נשמה בתלבושת אנושית. כשכך מתאפשר לזיכרון הפרטי האישי, לזיכרון הקולקטיבי של כדור הארץ ולזיכרון היותנו נשמות בתלבושת אנושית, להתחבר כבני אנוש.
בני אנוש שזוכרים שהם חלק מהכלל ואחד יחיד ומיוחד המשפיעים ומושפעים מעצם ההיות. בני אנוש המתחשבים בעצמם ובסובב בסנכרון מלא של אכפתיות, הדדיות, כבוד לאחר, לשונה ולמלוא הביטוי והמיצוי כייחוד וכחלק מהכלל בו זמנית, לטובת עצמנו והסובב.
ברגע שאנו מבינים ומפנימים את העובדה שיש הבדל בין גבול ששמנו כדעה, אמונה, קביעה, או פירוש, לבין הגבול הנוצר מעצם האישיות שלנו והרקע אליו היא נולדה, ניתן להסיר את ה""בריחים"" הנוספים ולחוות מיצוי מלא כנשמה בתלבושת אנוש.