אנחנו נמצאים בתקופה בה נוצרת מערכת חוטים יותר גדולה במוח. כלומר נוצרים הקשרים נוספים, חיבורים המביאים, ידע, תובנות, רעיונות המצאות חדשות.
נולדנו עם זיכרון מועט של ניסיוננו המצטבר ומהותנו כנשמה שנותנת חיים לגוף, ולכן אנחנו משתמשים בשליש מהמוח, מתוכו כחמישה אחוז מודעות הכרתית והשאר משרת את המערכת הפיזיולוגית שתפעל, שהלב יפעם והריאות וכן הלאה.
כל זאת כיוון שמיעוט הזיכרון איפשר חוויה מתוך שכחה מכוונת, על מנת נחווה את כל מנעד הרגשות, את העליונות והנחיתות, את הלינאריות שאינה מתקיימת ביקום. כיום בחרנו לחולל שינוי תודעתי על ידי הארת הזיכרון של היותנו נשמות בלבוש אנוש. בחרנו לחווט את המוח מחדש על מנת יתאפשר שינוי מתוך הכרה זו.
כשאנחנו מפתחים את המודעות הרוחנית אנחנו מעוררים לחיים מודעות לקיומם של עוד דברים, עוד נקודות מבט, המתבטאת בין השאר בגילויים של דברים שלא חשבנו עליהם, שלא שיערנו את קיומם, בהבנות שקיימות אינספור אפשרויות וכיוצא באלה.
לאורך השנים אנחנו מגדילים את החווטים במוח, ועכשיו, בגלגול הנוכחי, אנחנו מגדילים אותם עוד יותר, כיוון שבחרנו לקשר בין רוח לחומר, בין יקום לקיום.
יש לנו חלק צופה, מתבונן, חלק המאפשר התבוננות משתאה, (מלשון השתאות), קרי, הכרה במציאות כעובדה, ללא שיפוט וביקורת המסייע לנו לתפקד מתוך הכלת תמונה רחבה המשתנה כל העת, כיוון שהכל מצוי בתנועה ותנודה מתמדת, ביחסי גומלין מתמידים בין המתבונן למתרחש. המודעות האנושית קולטת, אם בכלל חלק מאוד קטן מהמתרחש אנרגטית, תחושתית.
מדובר ביכולת התבוננות מתוך נוכחות "כאן ועכשיו" המאפשרת פרופורציות בזכות כך שאיננו עסוקים בביקורת, בשיפוט, או בהתנגדות.
החלק הצופה שבנו מצוי בכאן ועכשיו, ומתוך הכאן ועכשיו עולים החוטים שנחוצים לבוא לידי מודע, קרי, הדברים שעלינו להתייחס אליהם עולים. ההימצאות כאן ועכשיו פירושה הימצאות במצב של "מידת מרחק וקרבה רלוונטיים לכל ובכל רגע נתון של זמן" כדברי הישויות.
מה זה אומר? זה אומר שאין דבר שמעכב אותנו, או שמבהיל אותנו, או גורם לביקורת, לשיפוט או להתנגדות המעוורת את התמונה הרחבה = יש, "יש". כמובן שביכולתנו לאהוב את זה או לא לאהוב את זה? זה סיפור אחר, זה כבר אופרה אחרת. אני מדברת על
It is what it is what it is, now what am I doing with it (אני בכוונה לא משתמשת בשפה העברית, כי כשאנחנו אומרים 'זה מה יש', זה נשמע כאמירה ביקורתית, קורבנית, זה לא נשמע כמו שאני מתכוונת), ומתוך קבלת הדברים נוצר מרחב התייחסות.
מצב של צפייה הוא מצב תודעה/הוויה. זו הוויה של "התבוננות משתאה" כדברי הישויות. היכולת לספוג מצבים ללא דעה מוקדמת, בפתיחות, וכתוצאה מגיעה הנחיה כיצד לנהוג; לדבר, לא לדבר, לזוז משם, לא לזוז משם. זה לא עניין של מחשבה, זה עניין של אינסטינקט, זה עניין של משהו פנימי שלא מופעל רק ממערכת ההגנה. אמנם קשור אליה, כיוון שהיא משרתת אותנו גם, שנשים לב שיש לפנינו בור, אז בוודאי שיש פה איזו תשומת לב שמכוונת אותנו לא ליפול בבור. אך המצב ההתחלתי הוא של קליטה והקשבה שכתוצאה ממנה נוצרת פעולה.
כבר לפני למעלה מעשר שנים הסבירו לנו הישויות המדריכות שאנחנו נמצאים במעבר מלחיות כמו במערב ב-Doing או כמו במזרח ב-Being, לחיבור בין ה-Doing ל-Being ברמה של Be-Doing, שילוב של הקשבה מתוך נוכחות. כשאנחנו ב-being, אנו בהקשבה נוכחת, שמתוכה עולה ה-Doing.
במילים אחרות, ה-Doing אינו עולה מתוך דפוסי ופחדי עבר אלא נובע מתוך קליטה נקייה, רלוונטית לרגע נתון של זמן, מבלי שדעות, אמונות, קביעות, מפריעות לקליטת המציאות כמות שהיא ולתרגומה הרלוונטי לכאן ועכשיו.
מאוד לא פשוט לנו להיות במצב של Be-Doing בתקופה כל כך מאתגרת, המפעילה את כל מערכות ההגנה, אך בחרתי להתאמן בכך ללמד את עצמי ואחרים כיוון שזה בעיני המקום הכי שפוי, הכי רגוע, הכי במרכז של עצמי. אני לא יודעת מה יהיה ועסוקה בלהיות כאן ועכשיו, מגיבה למה שצריך כאן ועכשיו. לומדת לוותר על ההרגלים הישנים הכוללים דאגות, חששות ופחדים מהעתיד.
כשעולה פחד, אני רואה את הפחד שעולה, ומאפשרת לו להיות חלק מאוקיאנוס הידע. אני נושמת אותו, אני מרגישה אותו, ואני משחררת אותו כ"טיפת צבע אדום באוקיאנוס". אני פשוט מתרגלת.