לחלק גדול מהאנשים שפגשתי יש איזשהו קושי בקבלת העצמי וכתוצאה דפוסים של חוסר פרגון עצמי, השוואתיות, ביקורת ושיפוט עצמי, קנאה באלה שיש להם, שהולך להם וכיוצא באלה.
בעצם ניתן לומר שאלה אמונות דעות וקביעות שאספנו לאורך דרכנו כתוצאה מחוויות טראומטיות ואחרות, המנהלות לנו את החיים, דרך זה שהן משתחזרות ומונעות מאיתנו להיות אנשים בעלי תחושת ערך עצמי מעצם היותנו, מסופקים, ושבעי רצון.
כשנברר את מקורן נמצא משהו שמכרסם בנו, משהו שלא נותן לנו לחוות הצלחה, כי "לא מגיע לנו", בדרך כלל בלא מודעות הכרתית ובוודאי שלא בכוונה מודעת.
אני מדגישה את העניין מפני שהדרך בה' הידיעה המאפשרת שינוי תפישה היא החיבור למהות האור, לנשמה שאנו בתלבושת האנושית. הנשמה שהיא חלק מהנצח ילדה של בורא עולם אהובה ושייכת מעצם היותה. חיבור מודע זה לכשעצמו כבר מתחיל לחולל שינוי בפועל ולאפשר לנו להשתחרר מאמונות אלה דרך זה שאנחנו מסכימים לבדוק את הרלוונטיות שלהם היום ולשחרר אחיזה בכל מה שאיננו מטיב איתנו ומפריע לנו להפוך במודע לגרסה הכי טובה של עצמנו.
החיבור לנשמה בפועל פירושו הכרה במי באמת הבוס "אני הנשמה הבוס" ולא התלבושת דרכה אני הנשמה חווה ומממשת את עצמי. על מנת לחיות מתוך החיבור המודע לרוח שאנו, עלינו לשים גבול חדש למחשבות ולא לאפשר למחשבות ישנות ובלתי רלוונטיות להמשיך לנהל את חיינו. להזין את מי ומה שאנחנו רוצים שיגדל ויפרח. מדובר על "לעבור חלון", לא לתת לדבר להציק לנו, "לעשות לנו את המוות" כמו מצב כלכלי, עבודה, דאגה לילדים, חששות.
איננו יכולים לשנות את המציאות של אחרים, אבל ביכולתנו לשנות את המציאות שלנו. ביכולתנו להחליט מה נכניס לחיים שלנו, מה נאפשר ומה לא. אנחנו יכולים להפוך הבוסים על חיינו, ולהחליט למשל אם וממה לתפוס מרחק או לא.
ברגע שמתחילים להפנים את המשפט של יהושפט: "מושלם פירושו משלים את עצמו כל הזמן", העניין של מסקנות ודפוסי עבר מתחיל להיות מגוחך.
ומפסיק להשפיע על הבחירות שלנו.
איננו אחראיים על הבחירות ועל הגורלות של אנשים אחרים. אך אחראיים על מה אנו אומרים, על איך אנו מתייחסים ומתנהגים.
חשוב שנהיה מודעים להפרדה שקיימת ביננו לבין האחר כמצע התפתחות ולמידה. למשל, כשאנו מתאמנים בלפרגן לשני להרגיש מה שהוא מרגיש ומכבדים את רגשותיו, גם אם יש פער בתפישות או שהוא כועס עלינו, מבלי לקחת את הכאב, סבל, הכעס, הדעות והאמונות שלו, באופן אישי. מבלי לקחת אחריות על זה שמישהו נעלב, כועס או כואב,
ואין הכוונה לחוסר התייחסות או רגישות. ברגע שהרשתי (בתוך ליבי), לשני להרגיש מה שהוא מרגיש, גם אם הוא כועס עלי, יכולתי להתייחס ממקום של מידת מרחק נאותה, שאיפשרה לי קירבה בזכות חוסר ביקורת ושיפוט שאפשרו לי להקשיב ולהתייחס בהבנה, או לפחות בקבלה וכך חל השינוי ביחסים, דרך השינוי בגישה, דרך הפרגון.
ההפרדה היא היכולת להבין שכל אחד מאיתנו היא נשמה בפני עצמה ושום דבר לא קורה רק בגללנו, או רק בזכותנו ואנו לומדים ומתפתחים בעזרת כל המראות הנקרות בדרכנו.