אחד הדברים שמרגשים אותי כל פעם מחדש כשאני מתקשרת, זו הקרבה הבלתי אמצעית שקיימת. בדרך כלל אין לנו מודעות הכרתית אליה עד שאנחנו לומדים להקשיב ולחוש בתקשורת המתקיימת, ביננו לבין הישויות המדריכות או למשל, לכאלה שנפטרו ובאים לשוחח איתנו.
החוויה הזו התגברה אצלי תודות לדויד שלו ובנו טל שנרצחו ב-7/10/23 ומעבירים מידע לתלמידה וותיקה שלי, אשתו של דויד ואימא של טל, שהסכימה לפרסמו.
הפעם טל הקשיב לשיחה שלי עם אימו, התייחס לנאמר ומצא לנכון לסיים מעגל שלא הסתיים בחייו תוך שהוא מסביר מה קורה כשאנו אוחזים בתפישה מסוימת בין שאנחנו בגוף האנושי או כבר לא…
טל שלו ז"ל
"אהלן, אני מפתח סבלנות לצורך ההסבר שלך דורית, ואני מבין את הצורך הזה לתאר אותי או לתאר את מה שאת מקבלת, כדי שלאימא, או לכל מי שאת מעבירה לו מידע, יהיה יותר קל להתחבר לזה. כדי שזה לא יהיה מפגש של אוויר עם אוויר, אלא מפגש בין הוויה להוויה.
כשאת מתארת אותי ומתארת את מה שאת מרגישה מהמפגש איתי, את נותנת לזה לקרום עור וגידים. אז תודה, למדתי משהו.
אני לא התגברתי עוד על חוסר הסבלנות שהיה מאפיין אותי בעודי בחיי האנושיים. עדיין יש לי את ה"נו כבר, הלאה, יאללה, הבנתי"… ואני יודע שזה שיעור מאוד גדול, והקשבתי אליכן היום בקשב רב, שנוגע לאימון שלי בהרחבת היכולת לדבר מה שיותר שפות. זה היה הקטץ catchשלי ואני רוצה להגיד לך, אימא, שאחד הקשיים הגדולים ביכולת שלי להיות איתך בקשר בשנים הקשות בהן לא הייתי בקשר, היה מכיוון שלא הייתי מסוגל להכיל יותר מאשר את נקודת המבט שלי וגג של בתי, וגם זה היה קשה.
זאת אומרת, בעצם אני עברתי תהליך של התרככות, או יותר נכון להגיד של התגמשות, מאחיזה ב-"זאת האמת, ככה זה נכון, מזה צריך להיזהר, מזה צריך להתגונן"… למקום שמכיל יותר ויותר נקודות מבט, אני לא אגיד את כל נקודות המבט, זה לא נכון, אבל יותר ויותר נקודות מבט שמאפשרות לי א', לשפר את נקודת המבט שלי, לשנות את נקודת הפתיחה שלי ב' לשפר את היכולת שלי להעביר את ההיגיון שלי למישהו אחר, כי אולי זה יועיל לו.
אני חשבתי שההיגיון שלי הוא היגיון של אלוהים בכבודו ובעצמו, וככה כולם צריכים לחשוב, כי אם הם לא יחשבו ככה , אוי ואבוי!! מאוד קשה לייצר תקשורת, או את השתמשת קודם, דורית, בביטוי 'מגוון הצבעים' כמטאפורה לנקודות מבט שונות, אני מאוד מתחבר לזה. מאוד קשה לראות את מגוון הצבעים, חוטי הקשר והתקשורת בין הדברים, ולייצר איזשהו מארג שידבר לכולם, כי מבחינתי אדום זה האדום שאני רואה. אני לא ראיתי כמה גוונים יש לאדום, המון גוונים יש לאדום, היום אני רואה.
זה מעדן אותי, זה מגמיש אותי, זה מאפשר לי גם לעזור לנשמות אחרות, לצאת מהמקום של ההיאחזות הכל כך קשה, ש'זה האדום כזה ראה וקדש'.
זה התהליך שאני עובר, וחשוב לי היה להעביר אותו, להסביר אותו, כדי שתדעי שהאמנתי באמונה שלמה שהאדום הזה, הוא גם ה'אדום' שאת צריכה לראות, ובדיוק ככה את צריכה לנהוג. את מבינה איזה פחד יש מאחורי זה?… היום אני מבין.
איזה היאחזות יש מאחורי ה'כזה וראה וקדש', כדי שאני אוכל להרגיש ולחיות בטוח, או בבטחה… אז בשביל זה התייצבתי פה היום. באמת, אני מתפזר להרבה מאוד מקומות, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד קשים, ומשחרר את הקושי שלי דרך זה. והמקומות הקשים קשורים בעזרה לנשמות שעברו מכדור הארץ, לא רק ב-7 באוקטובר, ועדיין אוחזים ב'כזה ראה וקדש'.
ותאמיני לי, זו משימה מאוד לא פשוטה, מפני שהאחיזה הזאת היא בעצם הגנתית. כי אם וכאשר אני אגלה שזה לא נכון, אני אבוד. כי אני תלוי באחיזה הזאת.
את יודעת, זה גם מתחבר להרגלים. כי התרגלתי לחיות בצורה מסוימת, התרגלתי לחשוב בצורה מסוימת, וזה לא משנה אם אני בגוף או לא בגוף. אני יכול להמשיך את ההרגל הזה גם לא בגוף.
זה דבר שאתם צריכים לדעת. כי אין שינוי, כמו שאמרת קודם, כל עוד התפישה לא משתנה, וכל עוד אני (או כל אחד אחר), ממשיך לגלגל את אותם הרגלים ואת אותה צורת חשיבה דבר לא יכול להשתנות. אין פתח למשהו אחר.
להפך, לא רק שאין פתח לשינוי, אלא שנוצרת חומה בצורה הגנתית מפני משאבים אחרים; משאבי מידע, נקודות מבט אחרות. כי בעצם נקודות מבט אחרות תפרקנה את חומת ההגנה הבצורה שבניתי מפניהם.
את יודעת, זה מזכיר לי שבעולם העתיק, וגם היום זה קורה, רק בצורה אחרת, היו בונים חומות, עבות, שעד היום אפשר למצוא בכל מיני ארצות אירופה ואחרות ולראות את עובי החומות, כדי שלא יצליחו לפרוץ אותן ולא יצליחו לכבוש את העיר.
זאת ההקבלה שלי לאחיזה בדעות, אמונות וקביעות של 'ככה זה, וזהו זה, וככה צריך לחיות, ואין משהו אחר'… תוך כדי יצירת חומות בצורות כך ששום תפישה אחרת לא תיכנס פנימה ותפרק את מה שאני מאמין בו.
ואני אגיד יותר מזה, ששום תפישה אחרת לא תכבוש את 'העיר שלי' מפחד של מה אני אעשה? לאן אני אלך? אני אהיה עבד? וכיוצב"א.
זאת נקודה שמאוד מאוד חשוב לי להעביר, מפני שבעצם אני רואה שגם אתם משתחררים מהמקום הזה של 'החומות הבצורות ההגנתיות', ולכן אני מאוד מקבל מה שאמרת קודם, דורית, לגבי קבלת הפחד או קבלת ההרגשה כמות שהיא, מבלי להחזיק בה יותר.
היום אני יכול להכיל מגוון, אני לא צריך חומות בצורות שמתגוננות מפני, או מגוננות עליי מפני פחד כזה או אחר, מפני איום כזה או אחר, כי כל התפישה האנושית היא תפישה הישרדותית, וכתפישה הישרדותית יש בלי סוף חומות הגנה.
זה לא פלא שכל החיים בכדור הארץ הם חיים של יצירת מנהרות וחיים מתחת לפני הקרקע בין שיש צורך להתגונן, או בין שזו הדרך של הנוח'בה לפרוץ אלינו. זה לא משנה.
זה אותו דבר. יצירה של עולמות שמאפשרים לתוכנה מסוימת, או לתפישה מסוימת להמשיך להתקיים תוך התגוננות מפני נקודות מבט אחרות.
לכן השינוי בתפישה האנושית הוא כל כך קשה.
גם אני האמנתי בחיי האנושיים שיש כוח 'רע' ויש כוח 'טוב', ואני צריך לעשות כל מה שאני יכול בשביל להתחבר ל'כוח הטוב' ולהיזהר מ'הכוח הרע'. איזה חומות בניתי… את מבינה?
אז באתי להגיד לך, לכם, שלהפסיק לבנות את החומות האלה קשור, כפי שאני רואה את הדברים, ביכולת לקבל את כל תפישות העולם כחלק מחוויה אנושית. אני לא צריך להסכים איתם כמו שאת אומרת, דורית. אני לא צריך לקבל את הנכונות שלהם, רק לקבל אותן עובדתית, לחיות בהוויה נוכחת שמאפשרת לכל התפקידים האנושיים,
לכל המשחקים האנושיים, לכל התפישות האנושיות, לכל האמונות האנושיות, להתקיים מעצם היותן מכיוון שאנחנו מכירים את הכול.
כלומר, שיחקנו חלק גדול מהמשחקים האלה, ואנחנו יכולים להבין את כל בני האדם או את כל התלבושות האנושיות מבלי לבזבז יותר מיליגרם אחד של אנרגיה בבניית חומות, בהתגוננות, במלחמות צדק, בלנסות לשכנע מישהו אחר שמה שאתה רואה זה נכון. זה השינוי.
צדקת באמירותיך במאה אחוז, אימא, אבל לא יכולתי לראות את זה, בעודי בגוף אנושי את מבינה?
דורית הזכירה קודם את המשפט 'בעיתה אחישנה'.
וכשהייתי בגוף פיזי, עוד לא הגיעה העת שאני אוכל להרפות מהחומות האלה, שאני אוכל להכיל דברים אחרים.
ואת יודעת מה? האמת, האמת, אני ידעתי שאת צודקת. אני התגוננתי מפני האמת שלך, מפני שאחרת לא הייתי יכול להילחם ב'רע'. איך יכול להיות ש'הכל בסדר שלו'? איך יכול להיות ש'הכל נכון בעיני המסתכל'? איך יכול להיות שיש צדק אישי שלא קשור לצדק האוניברסלי, הוא רק היבט שלו, ושאין בכלל דבר כזה צדק, שהכל נכון, כפי שאת נהגת לומר ולחשוב?
את מבינה מפני מה התגוננתי?
אבל גם את לא יכולת להכיל את התפישה שלי. לא יכולת לראות שאני לא מסוגל לעלות לגשר שניסית לבנות, שאני צריך ללכת בדרך שלי, את זה לא יכולת להכיל, לזה אני מתכוון; לא יכולת לקבל את תפישת העולם שלי, כמות שהיא, לא מפני שאת מסכימה איתה, אלא מפני שאם וכאשר את יכולת לקבל את תפישת העולם שלי, ואני הייתי יכול לקבל את תפישת העולם שלך, לא היינו עוברים את כל מה שעברנו.
במובן מסוים, אימא, אני הייתי צריך לקבל 'בום על הראש' בכדי להתעשת, ולקח לי זמן. אני קודם (אחרי המוות), נכנסתי, כמו שאת ראית דורית, לבועה. הייתי המון, המון, המון, זמן בבועה. אחר כך, אם את זוכרת שראית אותי דורית, מייצר איזה מין הגנה כזאת כדי לשמור על עצמי מהאינטראקציות עם הסביבה, כדי שאני אוכל להתרכז בעבודה שלי.
את מבינה שהיום אין חומות! את רואה שאין חומות היום? אין חומות, נכון. אין יותר, אני לא צריך אותן. ואת יודעת למה? כי הצלחתי, ואני מצליח יום-יום יותר ויותר לייצר
יחסי גומלין בין התפישות, בין הסובייקטיביות של כולם, בין האמונות, בין הדעות. הכול, הכול לגיטימי, הכול ישנו.
הצלחתי להבין שאני פועל במישור שעדיין קשור למישור האדמה. אני פועל, בעבודת שלום והשלמה שאני עושה בתוך עצמי, ואני עושה זאת עם ודרך אנשים אחרים שצריכים לעשות את השלום והשלמה בתוך עצמם, לקבל את עצמם, לקבל את ה'בומבה' שהם קיבלו, לוותר על שיפוט וביקורת ולראות את המטרה הגדולה יותר. בזה אני עוסק.
אז כל יום אני מברך על זה שהמוח האנושי שלי מתחבר למוח האתרי, והמוח האתרי שלי כל יום מתחבר יותר למוח הנשמה. את מבינה את התהליך?
באתי להגיד לך את זה כדי שאת תשחררי את כל הסבל והכאב שאת עברת, ותביני שאת עברת את הסבל והכאב, כי לא יכולת לקבל את נקודת המבט שלי כלמידה לגיטימית בשבילי. זה איים עלייך. ואני עברתי סבל וכאב כי לא הסכמתי לקבל את נקודת המבט שלך. את מבינה? והיום זה לא ככה. אומנם הייתי צריך לעבור מימד בשביל זה, אבל זה לא ככה. זה לא ככה מבחינתי, ונראה לי שזה גם לא ככה מבחינתך. אני רואה שאת מוכנה לוותר על להחזיק בזיכרון ולהפוך אותו להיות חלק מאין-ספור זיכרונות אחרים.
אני רואה שאת כבר לא רואה אותי רק דרך המשקפיים האלה, ואני שמח… אני רוצה להגיד לך שהחברים של אבא, חברים שלך, הישויות המדריכות, הם עוזרים לי בזה, כי הם קיבלו אותי כמו שאני. הם מקבלים כל אחד כנשמה זוכרים את הטוב שלו, ממש דואגים לבוא, לחבק אותי, ולהיות שותפים בזיכרון הטוב, לא בזיכרון הקשה. וזה מאוד עוזר לי. אני מאוד שמח ואני יודע את זה.
אני רק רוצה להציע לך לקבל את הזיכרון הקשה לא כקשה, אלא כשיעור שאת מכילה אותו ואת לא צריכה אותו יותר. כלומר, לא להתעלם מדברים, לא לייפות דברים,
לא להישען רק על הדברים הטובים שלי. (הלוואי שהייתי רואה אותם כשהייתי בחיים האלה, אבל נעזוב את זה)… אלא לקבל את כל הדברים שלא אהבת ולא הסכמת איתם כעובדה שזה גם חלק מחוויה, נקודה. לא מתעסקים בזה יותר, זה הופך להיות חלק מ'אוקיאנוס הידע'. את מבינה? זה לא פוצע יותר. זה לא ששכחת. אלא שזה הפך להיות חלק מעוד, ועוד, ועוד, ועוד, חוויות כמו התהליכים שאת עוברת היום של להיפרד מאחיזה בפחד. זה אותו דבר.
כשנולדים לגוף פיזי, אנחנו שוכחים שאנחנו נשמה טהורה, שייכת ואהובה מעצם היותה, הרי את יודעת את זה. אך בשל השכחה בני האדם נשענים על כל הדברים שנדמה להם, שייתנו תחושת ערך, מקום, חשיבות. כי שכחנו שאנחנו חשובים מעצם היותנו. ובעצם כל התהליך זה להרפות מתלות חיצונית ולהתחבר לזיכרון שאני חשוב מעצם היותי אחד יחיד ומיוחד.
אבל כשחוויתי את החיים האנושיים הייתי גם 'רע' וגם 'טוב', וגם נחמד וגם 'לא נחמד', וגם אטום וגם רגיש. את מבינה אותי? ומה שאני מבקש אותך, שתקבלי את הזיכרון הזה ותכילי אותו; את האטום ואת הרגיש ואת ה'לא נחמד' בלשון המעטה, והנחמד, השרמנטי, החתיך, המתוק, המגעיל, הלא מתחשב….
את מבינה? ברגע שאת יכולה להכיל את זה, את עושה שלום בתוך עצמך. ואת גם יכולה לקבל את כל החלקים שאת עדיין לא מקבלת בך, שיש לך עדיין בהם שיפוט וביקורת. הם לא רלוונטיים, אימא. בחיי שזה לא רלוונטי, את יודעת שזה נכון.
ואני מודה לך, מפני שאת לא ויתרת בעצם על הדרך שלך, על השקפת העולם שלך. את לא ויתרת לי, למרות שניסית לגשר וכן הלאה, לא ויתרת לי.
את לא מבינה כמה זה היה לי חשוב, רק עכשיו אני יכול לדבר על זה. אני לא הבנתי אז כמה זה חשוב לי. אני לא הבנתי שאני שמתי אותך כחומה כדי לאפשר לעצמי לחוות את הקיצוניות שבחרתי לחוות.
אז באתי להגיד לך, שאני אוהב אותך, שאני מודה לך, ואני נורא אשמח שתדברי איתי, כבר אין לי חומות.
אנחנו לא רואים בגוף פיזי בכדור הארץ את יחסי הגומלין שמתקיימים כל הזמן. אף אחד לא מתכוון לעשות דבר על גבו של אף אחד, שום דבר. כל מה שאנחנו עושים הוא שאנחנו מבטאים את עצמנו דרך ועם הסביבה ל'טוב ולרע', לעליונות ולנחיתות. זה הקטע האנושי שבאנו לפרק.
באנו לעבור, כמו שאבא אמר קודם, למקום הספיראלי שמגשר ומחבר בין כל הדברים. וזה הדבר שאני מתחבר אליו.
אז ביי. הועלתם לי מאוד, תודה, טל".