דויד מחברי ספיראלת האור:
"דומה הדבר לפרישת כנפי פרפר המסמלת את אימון השריר במוח, שריר של הכרה במהותכן, במי שאתן באמת, שחרור או השתחררות מההישענות על התלבושת, על הדעות, האמונות, הקביעות האנושיות, ופריסת הכנפיים אל מודעות רחבה שמשתמשת בגוף הפיזי, שמשתמשת בתודעה האנושית, בכדי לשנות אותה, בכדי לחיות אחרת ובכן, דורית, אם חיפשת מהו 'הרחוב האחר', זהו 'הרחוב האחר', בו אין יותר צורך לחיות את הפחדים ואת החרדות, לגלות אותם, למוסס אותם, כיוון שהפכו להיות חלק מהניסיון המצטבר האנושי, שכולל את כל התפישה האנושית המתגלגלת, שהפכה להיות לחלק מ'אוקיאנוס הידע'.
ובעצם כנפי הפרפר שלכן מבליחות אל העולם דרך הגוף הפיזי, שמאפשר שפה שתהיה מובנת לכלל. כלומר, יש פה תהליך יוצא מהכלל (שאת, אתן ואנשי המאסה הקריטית בכלל, עוברים), שקשור להכרת הדפוס האנושי כדפוס משרת והכרת הרוח שמשתמשת בו, והמעבר לשימוש או המעבר לחוויית החיים מתוך הנשמה שמנהיגה את הגוף.
גם על זה כבר דיברו חברי, וגם אני הזכרתי.
תרגיל:
תדמנה פרפר שבוי בגולם, כמטאפורה לתפישה האנושית, שאתן עוסקות בלפרוץ את הגולם, לגלות את כנפיכן, את היכולת לראות הרבה מעבר לזמן ומקום בזמן ומקום ולהפנים שהגיע הזמן לחיות כפרפר מבחינת התודעה האנושית. ואני אגיד לכן למה אני מתכוון באופן הכי פרקטי שיכול להיות; כשאתן חיות בגוף פיזי דרך כנפי הפרפר, מה שקורה זה שאתן גמישות, פתוחות לכל נקודות המבט. כל נקודת מבט שקשה לכן איתה, אתן יודעות להתבונן פנימה ולשחרר את הפחד או את מה שעוד אוחז שם.
אתן חיות את החיים מתוך חיות, מתוך הגיוון, מתוך התנועה המתבקשת ברגע נתון של זמן.
במובן מסוים המאבק שבין הפרפר שמצוי בתוך הגולם והצורך שלו לפרוץ את הגולם, לפרוס כנפיים, מתבטא בהתקדמות והתרחקות, בצעד שנעשה ובצעד שלא נעשה, אחד קדימה, שניים אחורה. ובעצם באיזשהו צורך או רצון לשמור או לשמר איזושהי מסגרת של ביטחון.
מה שאני מבקש להדגיש, שתשמנה לב כשאתן בכנפי הפרפר הפרוסות שלכן, אתן נמצאות בתנועה ותנודה מתמדת, פיזית, רגשית, מנטלית ורוחנית. המסגרת היא החופש. המסגרת איננה תלויה באדם מסוים, במצב מסוים, אלא היא תלויה בחופש; בחופש להיות, בחופש להיענות, ומדובר על היענות ברגע נתון של זמן למה שרלוונטי באותו רגע.
אי אפשר להיות ברלוונטיות לאותו רגע כשחווים בו-זמנית את המאבק של הפריצה מתוך הגולם, יחד עם הרצון לפרוץ ממנו. מפני שהמאבק הזה קשור בפחד לפרוץ, בצורך לשמר את המוכר והידוע בשביל הביטחון ההגנתי, ובדיוק באותה מידה בציפייה, בכמיהה, ברצון, בשאיפה לפרוס כנפיים. אז כל הזמן יש מצב של בין לבין, שהוא מתסכל, שהוא מרוקן את המצברים.
בכדי לרפרף בכדור ארץ יש צורך להתנהל על פי כדור ארץ, מפני שבכדור ארץ פיזית לא מרחפים, מרחפים בדמיון, מרחפים כהשראה, מרחפים ברעיונות, בציפיות, בכמיהות, לא מרחפים פיזית.
כלומר, על מנת לתפקד בגוף פיזי כפרפר, יש צורך לשים רגליים על קרקע מציאות, מה רלוונטי כרגע, מה לא רלוונטי כרגע.
יש צורך להכיר את השפות המדוברות הנלחשות מסביב.
יש צורך להכיר את התבנית האנושית ולקבל אותה בכדי לשנות אותה.
אי אפשר לשנות אותה אם מפחדים, אם תקועים באמונות ודעות על מה אפשרי ומה אי אפשר.
אפשר לשנות אותה כשהתפישה היא בו-זמנית יקומית וקיומית, שנוצר סינכרון בין המוח האנושי, התפישה האנושית, למוח האתרי, לתפישה שמעבר לזמן ומקום בזמן ומקום. זה הסינכרון שעושים כל אנשי המאסה הקריטית. חיבור, חיווט, מלשון חוט, חיווט בין המוח האנושי המתגלגל, בין התוכנה האנושית לבין תוכנת היקום בקיום. החיווט הזה או הסינכרון הזה מחייב (מלשון חיוב), לראות שהתוכנה האנושית איננה אמת אבסולוטית, אלא היא תלבושת לצורך הגשמה דרך חוויה. נקודה.
לא רק שהיא תלבושת, היא תלבושת מתכלה. מה שאיננו מתכלה זו האנרגיה שחווה את עצמה דרך התלבושת.
ואוסיף גם את הנקודה של חיבור בין המתכלה לנצחי.
למשל, הקשר שאנחנו מקיימים הוא כפול: קשר הזיכרון של התלבושת האנושית שלבשתי כדויד ובו-זמנית קשר של נשמה לנשמה, קשר של מפגש בין נצח לנצח, דרך ההוויה האנושית.
כל הידע שאני מעביר לכן, שהמדריכים הרוחניים שלך, דורית, ושל כולנו, כל החברים שלנו מעבירים, נועד למטרה אחת, לפוגג את הערפל, ערפל השכחה. לאפשר חיבור, חיווט מחדש, בין המוח האנושי למוח האתרי, למוח הנשמתי, בין התודעה הגלגולית, לבין תודעת הנצח, בין האשליה לנצח, לא משנה איך תקראנה לזה. זו המטרה.