דויד מישויות ספיראלת האור:
"שלום לכן יקרות ואהובות. אני מקשיב לשיחה שלכן בהתפעלות. למסקנות שאתן מגיעות אליהן, להבנות שלכן בגוף פיזי… תדענה לכן שהן מעבר להבנות הרגילות, מכיוון שלא מדובר בהבנה של שכל, אלא מדובר בהבנה של לב. ברגע שמתקיימת הבנה של לב, מתקיים חיבור ואני אתאר לכן מה אני רואה, כי אני רואה אנרגטית;
אתן לכן שתי תמונות. תמונה אחת היא של מיפתח הזיכרון הקטן, המוח שחלק קטן ממנו מואר.
את דורית אוהבת לתאר את זה כשליש ושני שליש, בסדר, יאללה, שליש מואר ושני שליש מצוי בערפל, מסתיר את מה שקיים מתחתיו. ואני במכוון משתמש בביטוי ערפל כי זה לא שכל הידע, היכולות, לא קיימים, הם קיימים רק מוסתרים, הם בתרדמת. ואפילו זה לא מדויק.
ערפל ההתמקדות על מיפתח הזיכרון הקטן, או הערפל שנובע מהתמקדות על מיפתח זיכרון קטן ועל הישרדות וקיום, המסתיר, מערפל את כל החוכמה, הידע והתמונה הרחבה.
פעם, במעברי חיים קודמים, לא היה ערפל, היה חושך. כלומר, ההבדל בין מעבר החיים הנוכחי למעברי החיים הקודמים הוא בזה שיש ערפל ששרוי רק על שני שלישי המוח. ערפל שניתן לפוגג אותו דרך הארת המוח, דרך חיבור להבנות ותובנות, דרך הסקרנות, הרצון להבין ולדעת את שמעבר לתוכנה האנושית.
כאמור, התמונה הראשונה שלכן ושל כל אנשי המאסה הקריטית, היא של מוח שחלקו מואר וחלק גדול ממנו שמצוי בערפל.
ועכשיו אתן לכן את התמונה השנייה;
התמונה השנייה היא שהחלק המואר במוח גדל, כמו מתפשט, והערפל מתפוגג מחלקי המוח שנמצאים בתרדמת. מה שזה אומר בעצם בפשטות, שיש יכולת לעשות הקשרים יותר גדולים, יש יכולת לעשות חיבורים יותר גדולים, יש יכולת להתחבר להבנות יותר גדולות, יש יכולת לקבל תמונה יותר גדולה.
כן, נכון דורית, זה כמו שאת רואה את התמונה שחברי המלומדים הראו לך, של עמידה על קצה ההר מתוך התבוננות של 360 מעלות מסביב. זה נכון. ואם אשתמש בדימוי הזה, אני אגיד שאתן כבר עומדות על קצה ההר, אך עדיין לא רואות ראייה בהירה וברורה 360 מעלות, אלא שהערפל מתפוגג מההרים הסובבים והראייה הולכת וגדלה הלכה למעשה באופן פיזי.
זה אומר שבתכלס אתן מוצאות יותר פתרונות לדברים, אתן מקבלות יותר ביטחון, אתן מקבלות יותר אישורים, אתן מבינות יותר דברים, ובעצם זה התהליך.
אז אני יכול להגיד שהשמש עולה וזורחת מהלב, מהחיבור לרוח, לנשמה, אל המוח.
ככל שנוצר קשר בין הלב לבין המוח, כך מתאפשר שינוי בחוויית החיים. למשל, אתן מקבלות אומץ לעמוד אל מול העולם והחיים מעמדה שונה מהמקובלות, בלי ביקורת ושיפוט, אלא מתוך הבנה שאתן כרגע רואות דברים שאנשים אחרים עדיין לא רואים, שבהרבה מאוד מקומות כבר הרפיתן מלהחזיק בפחד, בחרדה, בחשש. גם אם הם עולים, אתן יודעות למוסס אותם.
אני רוצה להתחבר למה שדיברתן עליו קודם בעניין של תפקיד; זה נכון, יש לכן תפקיד, והתפקיד הוא למוסס את הערפל במוח שלכן ולהאיר את הידע שלכן לעולם מעצם היותכן. אתן לא מתנהלות באותה צורה, אתן לא מגיבות כבר באותה צורה שהתנהלתן והגבתן בעבר. ובאותם המקומות שעדיין כן, אתן מגיבות, ואמות הספים מאוימות לרגע, אך אתן יודעות לבדוק מאיפה זה בא, מה זה משרת, ולשחרר לאט-לאט את הצורך להחזיק.
ובעצם כבר דיברנו על זה לא אחת ולא שתיים, זה שחרור ממערכת הגנה. מערכת הגנה מלאכותית שנוצרה עקב חיים במיפתח זיכרון קטן, והמעבר למערכת ההגנה הטבעית מעצם ההיות, מעצם היותנו ניצוץ אלוה ממעל. מעצם היותנו חלק מהבורא נבראים, בוראים, כל הזמן, כשהמשחק בין הבורא לנברא, מתנהל גם בתוכנו.
כיוון שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד, ובעצם זה מצחיק להגיד תפקיד, כי מדובר בהזנה. אנחנו מזינים את עצמנו דרך המיצוי, דרך היישום, דרך ההבאה של נקודות המבט שלנו אל העולם שמתאפשר דרך העולם. כלומר, יש יחסי גומלין מתמידים. בהוויה הפיזית יותר קשה לראות את זה, למרות שאתן כבר יודעות את זה. אבל לחוות או לחיות מתוך החוויה של יחסי גומלין מתמידים שמתקיימים כל העת בתנועה ותנודה מתמדת, ככל שאתן מתחברות לזה, אתן משתחררות מהאחיזה במערכת ההגנה המלאכותית ומתחברות למערכת הטבעית של הרגשת השייכות, הרגשה שאתן ראויות, שמגיע לכן מעצם היותכן, ההרגשה של החשיבות מעצם היותכן, מעצם היות הכול וכולם.
זה נכון מה שאת אומרת, דורית, זה אומר לאמן שריר במוח שלא מפותח בתודעה האנושית.
דומה הדבר לפרישת כנפי פרפר המסמלת את אימון השריר במוח, שריר של הכרה במהותכן, במי שאתן באמת, שחרור או השתחררות מההישענות על התלבושת, על הדעות, האמונות, הקביעות האנושיות, ופריסת הכנפיים אל מודעות
רחבה שמשתמשת בגוף הפיזי, שמשתמשת בתודעה האנושית, בכדי לשנות אותה, בכדי לחיות אחרת"….
עד כאן חלק א' בשבוע הבא המשך התקשור של דויד על פרישת כנפי הפרפר והמשמעות האנושית לכך.