מאוד חשוב להיות מודעים למורכבות שלנו, שמעבר לזמן ומקום בזמן ומקום, זה נותן לה תוקף, הלכה למעשה.
בדרך כלל, כשהישויות נותנות דימוי לגבי החלק הצופה, הם מעוררות בצורה ציורית מידע שיתחבר למודעות ההכרתית שלנו, לגבי תכונות שקיימות בנו ואולי לא שמנו לב אליהן. למשל, כיצד החלק המתבונן שלנו פועל.
מאוד חשוב להיות מודעים למורכבות שלנו, שמעבר לזמן ומקום בזמן ומקום, כי זה נותן לה תוקף, הלכה למעשה.
יש דברים שאנו חשים בתוכנו מבלי להיות ערים להם מבחינת המודעות ההכרתית וכשמישהו מצביע עליהם הוא מעורר בנו את האישור לקיומם, שלפני כן לא היינו מודעים להם. כשאיננו מודעים לתכונות, יכולות וכוחות, זה כאילו לא קיים מבחינתנו, אין להם תוקף כיוון שמבחינת החיים האנושיים, הביטחון והאמון בתכונות ובאיכויות שלנו, כשהן מתקיימות במודעות ההכרתית, במובן של ההתנהלות וההתנהגות בתלבושת האנושית "זה זה". חשוב שיהיה לזה תוקף, זה צריך להיות תכליתי, שיהיה לזה צורה, שיהיה לזה צבע, שיהיה לזה היגיון, שנוכל להתחבר אליהם, על מנת שנחווה ביטחון בעצמנו.
הישויות נתנו דימוי לחיבור שבין הצופה לחווה, בדוגמת עין הסערה, בה הצופה נמצא בו-זמנית בעין הסערה בשקט שלו, וגם בסערה עצמה ונשאלתי האם זו הכוונה ל- Be-Doing בהחלט כן. זה מצביע על שילוב שבין שקט פנימי, מתוך חיבור למרכז של עצמנו, לסנטר, יחד עם ראיית המתרחש, בזכותם מתאפשרת תגובת מאוזנת, פרופורציונלית.
נעשה הפרדה: כשאנו בסערה, אנו עפים עם הסערה, כאילו קורבן של הנסיבות. לעומת זאת כשאנו מתבוננים, אנחנו בעין הסערה, אך כשיש הפרדה בין הצופה לחווה, איננו מתבוננים במה שהסערה עושה, ואיננו מודעים או חווים את ההתפתחות, את מה שקורה.
אם נקביל את התיאור למטרת חיינו להגשים את עצמנו דרך חוויה, הסערה היא הקבלה לחוויה, לצורך העניין. החוויה עצמה, וכל מה שמתרחש, וכל תנועה שמעוררת תנועה… שמעוררת תנועה… שמעוררת תנועה… יוצרת שרשרת אבולוציונית.
במהות של הצופה מתקיימת יכולת לחבר בין הצופה לחווה למצב של Be-Doing, זהו כוח עצום.