כשאנחנו נולדים לכדור הארץ, אנחנו נולדים לשני ערוצים:
1. ערוץ הזיכרון שלנו כבני אדם בכדור הארץ, עם כל המסקנות והניסיון המצטבר לאורך גלגולי חיים.
2. ערוץ הניסיון האנושי הקולקטיבי; כשאנחנו נולדים לעם היהודי, הזיכרון יהיה קשור לעם היהודי. אם נולדים נוצרים, זה קשור לזיכרונות הנצרות וכן הלאה.
נולדנו ל"קופסת הזיכרון" שקשורה לחיים בכדור הארץ, אך ב"קופסת הזיכרון" מתקיימים כל הגלגולים האנושיים בדרך כלל שלא במודע.
קיבלתי מהישויות דימוי:
בדמיוני ישבתי באולם קולנוע, אולם תיאטרון ענק, מסתכלת על ההצגה שלפניי ופתאום מגלה שיש עוד במות מעל הבמה עליה התרחשה ההצגה בה התבוננתי.
בעודי מתבוננת במתרחש על הבמות, הכל התחיל להסתובב וראיתי את כל ההצגות, התפקידים, כבימות, בימות, בימות, כמו דלתות מסתובבות, כשאני בעצם יושבת ומתבוננת, כמו "בחדר המראות". פתאום יכולתי להציץ ולראות שבו-זמנית אני רואה את ההצגה שלפניי, ששם אני משחקת כרגע כדורית, אבל יש מלא, מלא, מלא, מלא, מלא, הצגות והכל מסתובב ומתוך ההתבוננות הזאת והחיבור הזה ניתן לגלות, ולהיות מודעים לכל התפקידים ששיחקנו אי פעם, (הגלגולים), כאן ועכשיו!!
זו חוויית היכולת להכיר, בכל היצירות/התפקידים, כביטוי של הגשמת פוטנציאל הנשמה את עצמה דרך כל ההשתקפויות/היצירות האלה. כלומר "זו לא אני, זו היצירה שלי": המהות שלי יושבת שם באולם, כמו במרכז חדר המראות, ויש אפשרות להתחבר אליה דרך המודעות האנושית, כלומר אני מתחברת אליה דרך דורית וזה מה שמשנה את התפישה. היכולת להכיר ביוצר/הנשמה וביצירות שלה עושה את כל ההבדל לאט-לאט. ואני מדגישה "לאט-לאט", זה לא בא ברגע.
אבל קודם כול עלי להיות מוכנה לראות שיש פה איזה יוצר/הנשמה, שיוצרת את כל התפקידים שלה וכל תפקיד משמעותי וחשוב מאין כמוהו, בין שהוא "טוב" ובין שהוא "רע", מכיוון שמטרת כל ערוץ חוויה היא מימוש ומיצוי הפוטנציאל דרך הגשמתו.
כלומר, התפקיד שלנו הוא, להגשים את הפוטנציאל שלנו דרך חוויה, נקודה. ממש נקודה. לא שלוש נקודות המשך יבוא. נקודה.
החוויה הזאת מאפשרת לנו להתחבר לבו-זמניות, קרי,
בו-זמנית מתקיימות כל החוויות; יש את הכאב, יש את העוני, הסבל, השמחה, האושר, הכבוד, האגו וכדומה.
מתוך הכרה זו ניתן לפוגג כל אחיזה ברגש או בזיכרון כלשהו – הכאב למשל יכול להתפוגג למרות שאני זוכרת אותו, זה לא ששכחתי אותו. לא. אבל הוא הפך חלק מ"אוקיאנוס הידע" – כך מכנות הישויות את הספרייה האישית והקולקטיבית.
ניתן לשחרר כל חוויה כשמאפשרים לה להפוך "לטיפת צבע אדום בתוך האוקיאנוס" כמו שאומרות הישויות, שם היא מתמוססת במכלול החוויות, ומפסיקה לנהל אותנו.
אם למישהו כואב, אני יכולה להזדהות עם הכאב שלו, אני יכולה להבין אותו, לטפל בו, לסייע לו להתרפא וכו', אך יחד עם זאת אני זוכרת שזו יצירה לצורך חוויה ומקבלת פרספקטיבה.
אימוץ הגישה הזו ואימון בה יוצרת הבדל מבחינת איכות החיים שלנו, הבדל שאי-אפשר לתאר את עוצמתו.
חשוב לי לציין שזה הכיוון מבחינת המודעות שלנו, אף אחד מאתנו לא חווה את זה עדיין במאה אחוז, כולנו עושים את הדרך ביחד וכל אחד מגיע בדרכו, ומתוך העבודה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו, ביחד יבוא השינוי.