תוך כדי שיחה עם ברכה שלו אשתו של דויד ז"ל לפני שהתפניתי לתקשר, היא הפנתה את תשומת לבי לדלת זכוכית סגורה כשבאמצע שלה חלון מוארך, פתוח שהכול עובר דרכו, כמטפורה לקשר הבלתי אמצעי המתרחש, גם כשהדלת סגורה…
דויד מחברי ספיראלת האור:
"אהבתי מאוד את התיאור של החלון הפתוח והתקשורת הבלתי-אמצעית בינינו לבין הכל, בין הכל לביננו. אם אני אשתמש במטאפורה הזאת, אני אגיד שזה המצב של החלון הפתוח שאני למדתי להתחבר אליו מאז ה-7 באוקטובר. בכדי להתחבר אליו הייתי צריך לצאת מהאחיזה בתפישת עצמי כדויד ובאחיזה בחיים האנושיים כמקור לביטוי, להתגשמות, להתגלמות.
כאילו הייתי צריך לאסוף את כל חוטי הניסיון והידע ולשים אותם במארג חדש מבחינת המודעות. האמת, שהמארג הזה קיים, הכל מחובר, רק כשאנחנו נמצאים בגוף פיזי אנחנו לא רואים את זה. וכשיצאתי, כפי שיצאתי כמובן, שלא לדבר על איך יצאתי…, כשיצאתי מכדור הארץ (וזה קורה לכל נשמה שמתנתקת מהגוף ברמה כזאת או אחרת), הייתי מחובר למארג התפישה האנושית. ובעצם אני יכול לתאר את התהליך כחיבור המארג האנושי עם אין-ספור מארגים נוספים. וגילוי, העניין שכל מארג הוא אשליה לצורך.
כלומר, כל שביל, שביל של התגשמות שאנחנו יוצרים, יש לו את התנאים שלו. התנאים שלו מאפשרים ליצירה לבטא את המהות. כל שביל הוא יצירה וכל גלגול הוא יצירה, לא משנה באיזה עולם. וזה נכון מה שעובר לך בראש, דורית, זה התיאור של ההפרדה שנפרדת מעצמה.
ובעצם באיזשהו מקום, כשיצאתי מהעולם הזה, האנושי, כדי שאני אוכל להיות במקום שאני נמצא בו היום, כנשמה שבאה דרך דויד, שזו אחת הדמויות, או אחד התפקידים, הייתי צריך לייצר מארג מודע בין התודעות השונות. אם אני אגיד את זה בצורה יותר פשוטה, הייתי צריך כמו לקחת מרחק ולהתבונן על דויד ועל החיים שלו ועל מה שקורה וקרה בכדור הארץ, ולאפשר לעצמי לגלות עוד שבילים שהנשמה שלי טיילה בהם, או התגשמה דרכם.
אולי יהיה נכון להגיד שאחרי שנפרדתי מהחיים האנושיים, כאילו נכנסתי לאיזשהו מקום מרכזי שממנו נפתחו לי כל השבילים של ההתגשמות של הנשמה שלי, עד שלאט, לאט, יכולתי להתחבר לתפישה הרחבה ולהיפרד מהאחיזה בטראומות, בהתנגדויות.
האמת, להרפות מאחיזה בחיים ספציפיים ולהתחבר לחיים באשר הם, שהפירוש כאן הוא חיים של הגשמה דרך חוויה.
עצם ההגשמה דרך חוויה בכל העולמות אלה החיים.
ובעצם, יש לכם יתרון מאוד מאוד גדול עליי. אני הייתי צריך לעשות את זה אחרי המוות. אתן עושות את זה בעודכן בחיים. כלומר, החלק שלכן, (היום אני מבין), כאנשי מאסה קריטית, כחלק מחבורה גדולה שהיא גם בארץ וגם בשמיים, אם נקרא לזה ככה, התפקיד של אנשי המאסה הקריטית הוא להתחבר למארג היקומי הרחב, הכולל, בתוך ומתוך המארג הספציפי.
כלומר, התודעה האנושית יכולה להשתנות אך ורק כשהחיבור הוא להבנה שהיא מעבר לתודעה האנושית. איך אומרים החברים שלי? מעבר לזמן ומקום, בזמן ומקום.
מרחב השקט, מרחב ההזנה מצוי בעמדת הצופה שלאט, לאט, מתחברת לצופה-הווה. כלומר, אין יותר הפרדה בין חוויה, בין חווה לצופה. העמדה הזאת, במירכאות עמדה של הצופה, מאפשרת חיבור למארג, לטעם, למשמעות, להבנות, לתובנות שמעבר לזמן ומקום, ודרך החווה בזמן ומקום. כי אם אין חווה שמעביר את ההבנה הזאת, היא לא עוברת.
את מבינה? יש צורך בכל עולם בנציגים שמעבירים את המידע. כלומר, אתן מהוות עמוד שדרכו הידע הזה יורד, עובר, מזין את ההוויה הפיזית שלכן, משחרר אותה מהאחיזות ומהדהד לכל הסובבים אתכן, גם מבלי שאתן יודעות שזה קורה.
המודעות לכך שזה קורה נותנת יותר טעם ומשמעות בחוויה האנושית. זאת אומרת, בעצם החוויה האנושית, או הגוף האנושי הוא כמו צינור שמעביר את הידע היקומי לכדור הארץ בצורה התכליתית ביותר, הפשוטה ביותר, פשוטה פיזית, רגשית, מנטלית ורוחנית. וזה השינוי הגדול שאני יכול להצביע עליו היום, שהתודעה שלכן מחוברת במודע לחלון שדרכו הכל זורם, דרכו קיימת תקשורת מתמדת בינכן לבינכן, בינכן לבין הסובב, בינכן לביני, בינכן לבין כל יצור נברא, ואם אני אשתמש בביטוי האנושי, בשמים ובארץ.
ואולי זה המסר כפי שבפעם הקודמת הדגשתי את זה שנגמרו הקארמות, זה המסר הנוסף הכי חזק שאני יכול להעביר היום. וזה מתחבר מאוד ל'אין קארמות', כי לא ניתן להתבונן מעמדת הנשמה, מעמדת הצופה, העד, דרך המודעות האנושית ולהמשיך להחזיק בכל הדעות, האמונות והקביעות שהיו לכן עד כה. הם ישנם, אתן רק לא מחזיקות בהם יותר. כלומר, מה שבעצם קורה בפועל זה שהמארג הולך וגדל, כי החוטים הולכים ומתחברים לעוד חוטים ולעוד חוטים ולעוד חוטים, לעוד הבנות, לעוד תובנות, לעוד צבעים. ואתן יודעות מה? אם אני אתייחס למה שדיברתן קודם, זאת היציאה מהחושך לאור.
כי חושך בשבילי זו שכחה. חושך בשבילי היום, זה חוסר מודעות. ומה שאתן עוברת, ועוברים אנשי המאסה הקריטית, כל אחד בדרכו, זה חיבור לזיכרון. בגלל זה משתמשים חברים שלי בביטוי 'זיכרון ההיות'. אני אוהב את הביטוי הזה. במילים אחרות, ככל שהתודעה האנושית מתחברת לתודעת הנשמה, לתודעת הניצוץ, לתודעת החיבור הבלתי-אמצעי בין הבורא לברואיו ובין כל ברוא לכל ברוא אחר, נעלמות הדעות, האמונות הקביעות, נעלמת, מתפוגגת מערכת ההגנה. ויהי אור.
אז החושך זו השכחה.
לא פעם אחת אמרתי שהתהליך שאתן עוברות להיזכר, להבין דברים ביותר צבעים ויותר חוטים, ביותר הקשרים, במילים אחרות, מסייע לא רק לי, לא רק לטל, אלא לכל אותן נשמות שיצאו ,או הוצאו מכדור הארץ בשנתיים האחרונות, אבל לא רק.
רוב הנשמות שהוצאו, יצאו, מכדור הארץ בשנתיים האחרונות, מ-7 באוקטובר, הן נשמות שבחרו להיות חלק אינטגרלי מאנשי המאסה הקריטית, מהשינוי התודעתי. וכפי שאתן כבר יודעות, מתגברות על הטראומה והטראומות שהן נושאות מבחינת החיים האנושיים, או מבחינת הזיכרון של החיים האנושיים, התהליך הזה הן עושות אחרי המוות. מי מוקדם יותר, מי מאוחר יותר, ובזה יש לי תפקיד, כפי שכבר אמרתי, כחלק מפורשי הרשת המגוונת הצבעונית, המאפשרת לשנות, מאפשרת לשחרר את האחיזה בטראומות, לשנות את התפישה לתפישה יקומית, דרך הקיום.
אתן יוצרות תפישה יקומית דרך הקיום היומיומי שלכן.
ואולי אני אוסיף עוד דבר חשוב, שאתן יודעות אותו, ובכל זאת; הטראומות נועדו כדי להעלות את הטראומות המתגלגלות, את הקארמה.
על מנת שהקארמה תשתחרר, או שמא יותר נכון להגיד, הטראומות נועדו על מנת שהאחיזה באותן תפישות, אמונות ודעות שיצרו את הקארמה מלכתחילה, תשתחרר.
את מבינה, אני חווה היום דבר שהוא מאוד מרגש. יש לי יכולת להסתכל על התוכנה האנושית ממקום של אהבה, חמלה, הבנה של השביל הזה, כמו שיש לי יכולת להסתכל על שבילים אחרים באותה המידה, מתוך הפנמה שאין לנו צורך יותר בשבילים נפרדים.
התהליך של המודעות, של החיבור למודעות הרחבה, קשור בהגדלת המארג המודע. ככל שהמארג המודע של מהותנו, (דרך התלבושת הנוכחית בכל עולם), גדל, כך האחיזה משתחררת, כך החיבור הוא לישות שאנחנו, לקוד הנשמתי ולעושר מבחינת מגוון האינסופי של דרכי ההגשמה, הלמידה, ההתפתחות, המיצוי, המימוש שהתאפשרו.
את יודעת, זה אולי יהיה מצחיק, אבל במובן מסוים אני פתאום יודע מה זו השליחות:
השליחות שלי ושל כל אחד ואחת מאתנו, מנשמות הבורא, היא אחת: להגשים את החלק של הבורא דרך הנברא.
את מבינה, זו תפישת שליחות לגמרי אחרת מזו שקיימת בעולם האנושי, באגו האנושי. תפישה אמיתית, אותנטית, של ערך, של ביטחון, של שייכות.
והשיר שעולה לך, דורית, 'באנו חושך לגרש, כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן' הוא מדויק. כיוון שאני שליח, את שליחה, כולכן, כולכם, באשר אתם, הברואים של בורא עולם, מתקיימים, באו מהחושך לאור. קרי,
מהזיכרון הלא מודע אל המודעות, מהקוד אל מימושו. מהתמצית, אל כל דרכי המימוש והביטוי שלה.
ואנחנו תמיד מתבטאים במקום של החושך, של השכחה, של אי הידיעה, שהיא בעצם חושך או אי ידיעה רק מבחינת התפישה, כיוון שזה לא מומש. כלומר, המודעות היא הדרך להביא את איכויות הקוד לידי מיצוי ומימוש.
אז אני מרגיש שליח, וזה מאוד מרגיע אותי. ואני מייעץ לכן להרגיש כשליחות של הבורא דרך הנברא. זהו מקום של חופש המאפשר לתת ביטוי מלא למי שאתן. זה מקום שמאפשר את יחסי הגומלין, את החלון הפתוח, בינכן לבין עצמכן ובינכן לבין כל יצור נברא בכל רגע נתון של זמן. בין שהמודעות האנושית שלכן מכילה את זה ובין שלאו".
אם אני אדבר בשפה אנושית, קפצתן כיתה, ברמת החיבור, למודעות הרוחנית וליכולת להנשיב אותה דרך ההשתקפות האנושית. הרוח נושבת דרך החומר.
ודבר אחרון, לפני שאסכם להיום, תראינה את עצמכן כשליחות של הקוד הנשמתי שלכן, ותאפשרנה לקוד הנשמתי להתבטא דרכן במלוא".