"שלום לכן יקרות ואהובות. אני מקשיב לשיחה שלכן בהתפעלות. למסקנות שאתן מגיעות אליהן, להבנות שלכן בגוף פיזי… תדענה לכן שהן מעבר להבנות הרגילות, מכיוון שלא מדובר בהבנה של שכל, אלא מדובר בהבנה של לב. ברגע שמתקיימת הבנה של לב, מתקיים חיבור ואני אתאר לכן מה אני רואה, כי אני רואה אנרגטית;
אתן לכן שתי תמונות. תמונה אחת זה של מיפתח הזיכרון הקטן, המוח שחלק קטן ממנו מואר.
את דורית אוהבת לתאר את זה כשליש ושני שליש, בסדר, יאללה, שליש מואר ושני שליש מצוי בערפל, מסתיר את מה שקיים מתחתיו. ואני במכוון משתמש בביטוי ערפל כי זה לא שכל הידע, היכולות, לא קיימים, הם קיימים רק מוסתרים, הם בתרדמת.
ואפילו זה לא מדויק. ערפל ההתמקדות על מיפתח הזיכרון הקטן, או הערפל שנובע מהתמקדות על מיפתח זיכרון קטן ועל הישרדות וקיום, מסתיר מערפל את כל החוכמה, הידע והתמונה הרחבה.
פעם, במעברי חיים קודמים, לא היה ערפל, היה חושך. כלומר, ההבדל בין מעבר החיים הנוכחי למעברי החיים הקודמים הוא בזה שיש ערפל ששרוי רק על שני שלישי המוח. ערפל שניתן לפוגג אותו דרך הארת המוח, דרך חיבור להבנות ותובנות, דרך הסקרנות, הרצון להבין ולדעת את שמעבר לתוכנה האנושית. אז התמונה הראשונה שלכן ושל כל אנשי המאסה הקריטית, היא של מוח שחלקו מואר וחלק גדול ממנו שמצוי בערפל.
ועכשיו אני אתן לכן את התמונה השנייה;
התמונה השנייה היא שהחלק המואר במוח גדל, כמו מתפשט, והערפל מתפוגג מחלקי המוח שנמצאים בתרדמת. מה שזה אומר בעצם בפשטות, שיש יכולת לעשות הקשרים יותר גדולים, יש יכולת לעשות חיבורים יותר גדולים, יש יכולת להתחבר להבנות יותר גדולות, יש יכולת לקבל תמונה יותר גדולה.
כן, נכון, דורית, זה כמו שאת רואה את התמונה שחברי המלומדים הראו לך, של עמידה על קצה ההר מתוך התבוננות 360 מעלות מסביב. זה נכון. ואם אשתמש בדימוי הזה, אני אגיד שאתן כבר עומדות על קצה ההר, אך עדיין לא רואות ראייה בהירה וברורה 360 מעלות, אלא שהערפל מתפוגג מההרים הסובבים והראייה הולכת וגדלה הלכה למעשה באופן פיזי.
זה אומר שבתכלס אתן מוצאות יותר פתרונות לדברים, אתן מקבלות יותר ביטחון, אתן מקבלות יותר אישורים, אתן מבינות יותר דברים, ובעצם זה התהליך. אז אני יכול להגיד שהשמש עולה וזורחת מהלב, מהחיבור לרוח,
לנשמה, אל המוח. וככל שנוצר קשר בין הלב לבין המוח, כך מתאפשר שינוי בחוויית החיים. למשל, אתן מקבלות אומץ לעמוד אל מול העולם והחיים מעמדה שונה מהמקובלות, בלי ביקורת ושיפוט, אלא מתוך הבנה שאתן כרגע רואות דברים שאנשים אחרים עדיין לא רואים, שבהרבה מאוד מקומות כבר הרפיתן מלהחזיק בפחד, בחרדה, בחשש. גם אם הם עולים, אתן יודעות למוסס אותם.
אני רוצה להתחבר למה שדיברתן עליו קודם בעניין של תפקיד; זה נכון, יש לכן תפקיד, והתפקיד הוא למוסס את הערפל במוח שלכן ולהאיר את הידע שלכן לעולם מעצם היותכן. אתן לא מתנהלות באותה צורה, אתן לא מגיבות כבר באותה צורה שהתנהלתן והגבתן. ובאותם המקומות שעדיין כן, אתן מגיבות, ואמות הסיפים מאוימות לרגע, אך אתן יודעות לבדוק מאיפה זה בא, מה זה משרת, ולשחרר לאט-לאט את הצורך להחזיק.
ובעצם כבר דיברנו על זה לא אחת ולא שתיים, זה שחרור ממערכת הגנה. מערכת הגנה מלאכותית שנוצרה עקב חיים במיפתח זיכרון קטן, ומעבר למערכת ההגנה הטבעית מעצם ההיות, מעצם היותנו ניצוץ אלוה ממעל. מעצם היותנו חלק מהבורא בוראים, נבראים, בוראים, כל הזמן המשחק בין הבורא לנברא, גם בתוכנו. כיוון שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד, ובעצם זה
מצחיק להגיד תפקיד, כי מדובר בהזנה. אנחנו מזינים את עצמנו דרך המיצוי, דרך היישום, דרך ההבאה של נקודות המבט שלנו אל העולם שמתאפשר דרך העולם. כלומר, יש יחסי גומלין מתמידים. בהוויה הפיזית יותר קשה לראות את זה, למרות שאתן כבר יודעות את זה. אבל לחוות או לחיות מתוך החוויה של יחסי גומלין מתמידים שמתקיימים כל העת בתנועה ותנודה מתמדת, ככל שאתן מתחברות לזה, אתן משתחררות מהאחיזה במערכת ההגנה המלאכותית ומתחברות למערכת הטבעית של הראויות מעצם היותכן, של החשיבות מעצם היותכן, מעצם היות הכול וכולם.
זה נכון מה שאת אומרת, דורית, זה אומר לאמן שריר במוח שלא מפותח בתודעה האנושית. דומה הדבר לפרישת כנפי פרפר המסמלת את אימון השריר במוח, שריר של הכרה במהותכן, במי שאתן באמת, שחרור או השתחררות מההישענות על התלבושת, על הדעות, האמונות, הקביעות האנושיות, ופריסת הכנפיים אל מודעות רחבה שמשתמשת בגוף הפיזי, שמשתמשת בתודעה האנושית, בכדי לשנות אותה, בכדי לחיות אחרת.
וכן, דורית, אם חיפשת מהו 'הרחוב האחר', זהו 'הרחוב האחר', בו אין יותר צורך לחיות את הפחדים ואת החרדות, לגלות אותם, למוסס אותם, כיוון שהפכו להיות חלק מהניסיון המצטבר האנושי, שכולל את כל התפישה האנושית המתגלגלת, שהפכה להיות לחלק מאוקיאנוס הידע.
ובעצם כנפי הפרפר שלכן מבליחות אל העולם דרך הגוף הפיזי, שמאפשר שפה שתהיה מובנת לכלל. כלומר, יש פה תהליך יוצא מהכלל (שאת, אתן ואנשי המאסה הקריטית בכלל עוברים), שקשור להכרת הדפוס האנושי כדפוס משרת והכרת הרוח שמשתמשת בו, והמעבר לשימוש או המעבר לחוויית החיים מתוך הנשמה שמנהיגה את הגוף.
גם על זה כבר דיברו חברי, וגם אני הזכרתי.
תדמנה פרפר שבוי בגולם כמטאפורה לתפישה האנושית, שאתן עוסקות בלפרוץ את הגולם, לגלות את כנפיכן, את היכולת לראות הרבה מעבר לזמן ומקום בזמן ומקום ולפנים שהגיע הזמן לחיות כפרפר מבחינת התודעה האנושית.
ואני אגיד לכן למה אני מתכוון באופן הכי פרקטי שיכול להיות; כשאתן חיות בגוף פיזי דרך כנפי הפרפר, מה שקורה זה שאתן גמישות, פתוחות לכל נקודות המבט. כל נקודת מבט שקשה לכן איתה, אתן יודעות להתבונן פנימה ולשחרר את הפחד או את מה שעוד אוחז שם.
אתן חיות את החיים מתוך חיות, מתוך הגיוון, מתוך התנועה המתבקשת
ברגע נתון של זמן. במובן מסוים המאבק שבין הפרפר שמצוי בתוך הגולם והצורך שלו לפרוץ את הגולם, לפרוס כנפיים, מתבטא בהתקדמות והתרחקות, בצעד שנעשה ובצעד שלא נעשה, אחד קדימה, שניים אחורה. ובעצם באיזשהו צורך או רצון לשמור או לשמר איזושהי מסגרת של ביטחון.
מה שאני מבקש להדגיש, שתשמנה לב כשאתן בכנפי הפרפר הפרוסות שלכן אתן נמצאות בתנועה ותנודה מתמדת, פיזית, רגשית, מנטלית ורוחנית.
המסגרת היא החופש. המסגרת איננה תלויה באדם מסוים, במצב מסוים, אלא היא תלויה בחופש, בחופש להיות, בחופש להיענות, ומדובר על היענות ברגע נתון של זמן למה שרלוונטי באותו רגע.
אי אפשר להיות ברלוונטיות לאותו רגע כשחווים בו-זמנית את המאבק של הפריצה מתוך הגולם, יחד עם הרצון לפרוץ ממנו. מפני שהמאבק הזה קשור בפחד לפרוץ, בצורך לשמר את המוכר והידוע בשביל הביטחון ההגנתי, ובדיוק באותה מידה בציפייה, בכמיהה, ברצון, בשאיפה לפרוס כנפיים. אז כל הזמן יש מצב של בין לבין, שהוא מתסכל, שהוא מרוקן את המצברים.
בכדי לרפרף בכדור ארץ יש צורך להתנהל על פי כדור ארץ, מפני שבכדור ארץ פיזית לא מרחפים, מרחפים בדמיון, מרחפים כהשראה, מרחפים
ברעיונות, בציפיות, בכמיהות, לא מרחפים פיזית. כלומר, על מנת לתפקד בגוף פיזי כפרפר, יש צורך לשים רגליים על קרקע מציאות, מה רלוונטי כרגע, מה לא רלוונטי כרגע.
יש צורך להכיר את השפות המדוברות הנלחשות מסביב.
יש צורך להכיר את התבנית האנושית ולקבל אותה בכדי לשנות אותה.
אי אפשר לשנות אותה אם מפחדים, אם תקועים באמונות ודעות על מה אפשרי ומה אי אפשר.
אפשר לשנות אותה כשהתפישה היא בו-זמנית יקומית וקיומית, שנוצר סינכרון בין המוח האנושי, התפישה האנושית, למוח האתרי, לתפישה שמעבר לזמן ומקום בזמן ומקום. זה הסינכרון שעושים כל אנשי המאסה הקריטית. חיבור, חיווט, מלשון חוט, חיווט בין המוח האנושי המתגלגל, בין התוכנה האנושית לבין תוכנת היקום בקיום. החיווט הזה או הסינכרון הזה מחייב (מלשון חיוב), לראות שהתוכנה האנושית איננה אמת אבסולוטית, אלא היא תלבושת לצורך הגשמה דרך חוויה. נקודה.
לא רק שהיא תלבושת, היא תלבושת מתכלה. מה שאיננו מתכלה זו האנרגיה שחווה את עצמה דרך התלבושת.
ואוסיף גם את הנקודה של חיבור בין המתכלה לנצחי.
למשל, הקשר שאנחנו מקיימים הוא כפול: קשר הזיכרון של התלבושת האנושית שלבשתי כדויד ובו-זמנית קשר של נשמה לנשמה, קשר של מפגש בין נצח לנצח, דרך ההוויה האנושית.
כל הידע שאני מעביר לכן, שהמדריכים הרוחניים שלך, דורית, ושל כולנו, כל החברים שלנו מעבירים, נועד למטרה אחת, לפוגג את הערפל, ערפל השכחה. לאפשר חיבור, חיווט מחדש, בין המוח האנושי למוח האתרי, למוח הנשמתי, בין התודעה הגלגולית לבין תודעת הנצח, בין האשליה לנצח, לא משנה איך תקראנה לזה. זו המטרה.
היום אני יודע להגיד אותה במילים, להעביר אותה במילים למוח האנושי שלכן, ובעצם בזה אני עוסק. וגם ההקשבה שלי למה שאתן עוברות, הנפתולים שלכן, של בין ביטחון לחוסר ביטחון, בין אמון לחוסר אמון, בין חוויית הפחדים או החששות או התסכולים שלכן, לבין אמונה מלאה שכל מה שאנחנו מדברים עליו הוא נכון, כל מה שאתן יודעות הוא נכון.
כל המהלכים האלה שאני מתבונן בהם, דרכך, דרך הילדים, דרכך דורית, דרך מה שאת עוברת, עוזר לי, מסייע לי, לסייע לכל אלה שנפרדו בנובה ב-7 באוקטובר ואחר כך וכל הזמן, לעשות את ההבחנה בין האשליה לנצח.
הביטחון בא מהחיבור לנצח, לא מהחיבור לאשליה. הביטחון בה' הידיעה שההוויה האנושית הנוכחית היא אשליה לצורך, היא חשובה, היא משמעותית. כיוון שאי אפשר להעביר את הידע שמעבר לזמן ומקום בזמן ומקום, בלי ההוויה האנושית, שסופגת אותו, שמקבלת אותו, שמדברת אותו, שמתרגמת אותו, שמעבירה אותו הלאה. בלתי אפשרי.
ולכן אנו ממש מבקשים שתשומת הלב שלכן תהיה ממוקדת בהפגת הערפל הזה, ברשות לראות את התפישה האנושית כמשהו שהוא אשלייתי. יש לו תפקיד, יש צורך להבין אותו או להתחבר אליו, אבל הוא אשליה לצורך הגשמה דרך חוויה. הוא אשליה לצורך כך שהנצח שיוכל להגשים את עצמו דרכו. ובעצם כל התלבושות או כל ההשתקפויות, הם כולם כלים להגשמת הנצח את עצמו.
כשאנחנו מדברים על הגשמה דרך חוויה כהזנה, כדי שזה יתאפשר, יש צורך במופעים שונים, בעולמות שונים, בתקופות שונות. רקעי החוויה השונים, הוויה שונים, כדי שהרוח שהנצח יוכל להפוך מפוטנציאל לממש. ככל שהדברים האלה מודעים, הערפל מתפוגג מהמוח האנושי. וככל שהערפל מתפוגג, החוסן הנשמתי מתאפשר לו לעבור לגור בתודעה האנושית.
וככל שהוא 'עובר לגור' בתודעה האנושית, החיץ בין חלק המוח שמואר
לצורך תפקוד אנושי וזיכרון וחיבור של הגלגולים האנושיים, מתפוגג ונפתח אל חלקי המוח האחרים, אל הזיכרון הנשמתי, אל הבנת הייעוד, התפקיד, המשמעות של התלבושת האנושית כרגע. וככל שזה מתקיים, אין בזבוז זמן. בבחינת: כן לעשות, לא לעשות, כן להגיד, לא לעשות, לא להגיד. במקום זאת חל חיבור להרגשת הידיעה המוליכה והמובילה.
מאוד חשוב היה לי להעביר את הדברים האלה, מכיוון שאתן צריכות כבר במוח האנושי שלכן להבין שפרסתן כנפיים. אתן כבר לא נמצאות בתוך הגולם. רק הזיכרון האנושי עוד מכיל את הגולם, את הצרות, את הצמצום, את ההתגוננות ואת הרצון לפרוץ"…
ישויות ספיראלת האור:
אנו מבקשים להדגיש, לכן נכנסנו כקול דובר, הדרך היא של כולנו. כל ספיראלת האור, כל 'נשמות האם', כל העוסקים בגישור תודעות, שהרי כל אנשי המאסה הקריטית עוסקים בגישור בין תודעות של כל העולמות להוויה אחת. כל אחת בדרכה. וחשוב היה לנו שתתבוננה מהמקום של כלל הנשמות, שהוות באין-ספור מקומות, ומייצרות גשר בין תודעות כדי שיתאפשר שינוי, ואנחנו נגיד שזהו מעבר מחוויית האישיות לחוויית הישות. זה קשור להפרדה שנפרדת מעצמה. כלומר, חוויית האישיות זאת הנפרדות.
בכל מעבר חיים נחווית אישיות אחרת, פעם גבר, פעם אישה, פעם הרקע הוא כזה, התרבות היא כזאת, פעם התרבות הרקע שונים, וכל החוויה של האישיויות האלה מתרחשת תחת כנפי התוכנה האנושית.
יש הרבה מאוד תוכנות. יש כנפי התוכנה הפליאדית, כנפי התוכנה האוריונית, כנפי התוכנה… לא משנה. יש תוכנות הוויה שמאפשרות לנצח להגשים את עצמו, שמאפשרות לנשמות, דרך התלבושות השונות, להגשים את עצמן.
כל תוכנה כזאת פעלה בנפרד, וכשנולדתן לכדור לימוד, התחברתן לתוכנה האנושית, וכשנולדתן לתוכנת פליאדית, התחברת לתוכנת פליאדית.
אבל לא היה חיבור מבחינת המודעות ההכרתית, כפי שהיום מתרחש, שהכול קורה בו-זמנית.
כלומר, אם ההוויה האנושית שלכן, בחרה בשינוי תודעה, בחיבור בין תודעות, כך גם כל החוויות שלכן, של הנשמה, בכל העולמות. גם החלק שלכן בפליאדות, גם החלק שלכן בכוכבים אחרים, כולם בחרו באותו דבר.
זה קשור גם ל'נשמות האם'. מפני שמדובר בשינוי יקומי קיומי בדיוק באותה מידה. התרחבות או הארת המוח האנושי, או כפי שדויד כינה את זה, התפוגגות הערפל, מתאפשרת כשהתודעה האנושית נפתחת לתודעה היקומית, הלכה למעשה באופן תכליתי. כלומר, יש שביל ענק שמורכב מאין-ספור נשמות שכולן הולכות ביחד, כאילו כל אחת בשביל שלה. כל השבילים מקושרים למקור אחד. זה כמו כדור השמש והקרניים שלו. אתן הילדים שלכן, אלה שבחיים האנושיים ואלה שבעולמות אחרים, כולם חלק משביל אחד. כל אחד, כולל דויד שמדבר על הדרך שהוא עושה, דרך ההתחברות שלו לתפישה האנושית והיכולת שלו לעזור לנשמות אחרות, שעדיין שבויות בתפישה הזאת, לשחרר אותה ולהתחבר למודעות האוניברסלית.
ובכן, כל אחד נמצא בדרך שלו ושלכם בעת ובעונה אחת.
'הדרך שלו', אומר שכל אחד בשביל הזה, הולך בקצב שלו. בזמן שלו, אם מדובר בכדור לימוד. על פי תפישות העולם שלו, על פי הידיעה שלו, ההבנות שלו וכן הלאה, ובכך מעניק את המתנה שלו לעולם.
בתחילת הדרך יש כאלה שמתחברים יותר מבחינת ההבנה וכאלה שמתחברים פחות, ואנו מתכוונים להוויה הפיזית, לתפישה האנושית, שעדיין רובה לוטה בערפל הזיכרון. כל דבר שאתן מבינות, כל מודעות שאתן מתעוררות אליה ומסוגלות לחבר אותה תכליתית לגוף, משפיעה באופן ישיר על העולם הסובב.
אתן נפגשות עם אין-ספור תודעות ברמות ערפל שונות. יש כאלה שהערפל עדיין מאוד מאוד כבד, אבל כשאתן מפוגגות את הערפל שלכן, זה משפיע, גם בלי שאתן יודעות.
ניתן לכן דימוי של דימר, של חשמל. כשלאט-לאט אתן מסובבות את הדימר, עולה אור בחדר. בהתחלה אור מאוד מאוד מאוד קלוש. לאט-לאט הדימר מסתובב ומעלה את האור בחדר, כדימוי להתפוגגות הערפל, המודעות, הראייה הרחבה, החיבור בין דברים, עם ההבנות שיש קשר והקשר בין הכול להכול, ודבר איננו עומד בפני עצמו.
אז דענה שכולנו צועדים באותו השביל, ותרשינה לעצמכן להיות מי שאתן, ולהעביר את מה שאתן, תוך רגישות למה ניתן לומר כרגע ומה לא. דורית אוהבת להשתמש בביטוי לא לתת אגוזים למי שאין לו שיניים. אז אתן יודעות, לתינוק שיונק ועדיין אין שיניים, נותנים מזון נוזלי. לא נותנים אגוזים. היכולת ללעוס חומרים, מיידעים, היא תנאי לרמת הפתיחות המודעת לקיומם.
דיברנו כבר לא אחת שהדרך רצופה אבסורדים, חוויות אבסורדיות, כיוון שהערפול על המוח, השכחה, מייצרת זיכרון הרבה פעמים, אצל רוב הנשמות שנמצאות בגוף פיזי, דרך זה שדברים לא הולכים, דרך זה שדברים מתפרקים, דרך זה שאין ברירה, דרך מבואות סתומים. מכיוון שההרגל והצורך ההישרדותי במובן של הישרדות וקיום, והפחדים מאובדן שליטה, תפסו שליטה במוח האנושי.
הם תפסו שליטה כל כך חזקה כך שנוצר המאבק הזה בין להפסיק לפחד בכל מיני צורות ובין להיאחז בכל מיני גדרות של אמונה, גדרות ביטחון שהרבה פעמים מזויפות. הן מזויפות או תחליפיות או פיצויויות מלשון פיצוי, ולא הדבר עצמו.
החיבור המודע למהות האור שזורחת דרך ההשתקפות האנושית, שהיא אשליה לצורך, שהיא מבנה דרכו מהות האור יכולה להגשים את עצמה דרך חוויה מייצרת שינוי. המודעות לכך שהכול קורה עם ודרך כולם והכול, שאיש איננו מתפתח בחלל ריק, מייצרת למידה משותפת ורגיעה מתחרות או לינאריות השוואתית.
לסיכום נאמר, הדרך שלכן ושל המשפחות שלכן משותפת, והיא לא רק משותפת לכם. אם תתבוננה היטב, תראינה שהשביל הזה מורכב מאין ספור שבילים של חברים בקיום וביקום, אנושיים וכאלה שכבר לא נמצאים בתלבושת אנושית. כולם משולבים יחד.
זהו שביל משותף שלכל אחד ואחד מאיתנו כפרט יש תפקיד בכלל. כולנו מראות. כולנו, כל אחד בעולמו, עושה את התפקידים שלו ואת הדרכים שלו מעצם היותו, ויוצר שילוב תודעות שמאפשר 'רחוב חדש', שמאפשר תודעה אנושית חדשה, שהיא תודעה משולבת בין יקום לקיום".