המטרה שלי הייעוד שלי, התפקיד שלי, (שלא היה לי מושג עליו אבל היום אני יכולה לתת לו כותרת), הוא להזכיר לעצמי ולכל מי שרוצה להיזכר שאנחנו נשמות טהורות, נפלאות, אהובות, שייכות, חלק מבורא עולם, שנולדו לכל מיני תוכנות חשיבה בקיום האנושי ובמקומות אחרים ואימצו את התוכנות האלה כאמת לצורך הגשמה דרך חוויה של הפוטנציאל דרך תוכנה מסוימת.
אני חייבת להאמין לתוכנה אליה נולדתי, אחרת אני לא יכולה לחוות את עצמי באותו עולם. אני לא יכולה לחוות את החיים בכדור הארץ אם אין לי גוף פיזי שיכול לתפקד. אני יכולה לחוות את החיים האנושיים על כל מנעד הרגשות שלהם, כשאני מרגישה אותם.
פעם איוולד נכה, ופעם כילד בעל צרכים מיוחדים, ופעם אחרת בשיא היופי העוצמה והכוח, ופעם כגבר, ופעם כאישה, ופעם כשליט עריץ, ופעם כשפחה חרופה… כל התפקידים שמטרתם אחת, הגשמה דרך חוויה.
התפקיד שלי כאמור, הוא לעזור לעצמי ולכם להיזכר שאלו תפקידים ולא "אני". כלומר, להיזכר במודע ולגלות שאנחנו משופעים בידע, בניסיון מצטבר, בחוכמה, בתבונה, ביכולת להתארגן ולהסתדר מנקודות מבט מסוימות, שהפעם באנו לחבר אותן; באנו לייצר חיווט חדש במוח.
נולדנו למיפתח זיכרון קטן, זה אומר שחלק גדול מהמוח לא מחווט מבחינת המודע, רוב הידע שלנו מצוי בתת ובעל-המודע. משימתנו הפעם היא להביא את תת-המודע אל המודע, לא רק מהמקום של פחד וחרדה הגורמת לנו לשלם מחירים, (שזה גם חלק מהדרך חוויית אבסורד), אלא להכיר במשימה להסיר את מסכי השכחה של מי אנחנו באמת ולגלות שניתן להתבונן על עצמנו והחיים מנקודת מבט של צופה, עד, בהתפעלות.
כמו שחקן תיאטרון המהרהר בכל התפקידים שהוא שיחק. כשברור לו שאף תפקיד, אינו הוא. הוא יכול היה לשחק באותה הצגה 300 פעם, 500 פעם, מיליון פעם, אבל ברור לו שזה לא הוא. הוא שיחק תפקיד.
היכולת שלנו לראות את התפקיד ששיחקנו, להבין את הטעם והמשמעות שבתפקיד הזה, את כל החוכמה שאספנו, את כל החוויות שחווינו לאורך הדרך, זה הסיפור מבחינתי. זה הסיפור. כשברור לי שזה תהליך של מודעות שאינו קורה ברגע, או ביום, כי אנחנו נמצאים עדיין בגוף פיזי, במיפתח זיכרון קטן. אומנם הזיכרון המודע הולך וגדל, אבל עדיין על מנת לוותר על אחיזה באיזשהן מסקנות, עלי קודם כל לראות שזו מסקנה ולא האמת בה' הידיעה.
וכאן על מנת להדגיש ולהסביר אתחבר לתפישה האדלריאנית: לדר' אלפרד אדלר שאמר שהאדם מורכב מארבע פונקציות = תפישה, פירוש, רגש, פעולה.
1. תפישה – הוא תופס דברים, perception
2. פירוש – הוא מפרש אותם
3. רגש – הפירוש גורם לו להרגיש בדרך מסוימת
4. פעולה – הרגש מניע לפעולה כלשהי גורם לו לפעול, או לא.
כששואלים אותי מה לעשות, אני אומרת לשנות תפישה. כשהתפישה, אינה משתנה, הפירושים, אינם משתנים, הרגש אינו לא משתנה וכך גם החוויה בפועל, אינה משתנה.
אם אני לא מבינה שמוות זה מעבר ממקום למקום, ושאימא שלי, אבא שלי, מחוברים בליבי, קיימת תקשורת בלתי אמצעית בינינו, קרי, מתקיימת תקשורת בלתי אמצעית ביני לבין אהוביי, לא משנה איפה הם נמצאים, לא יחול שינוי בגישה שלי לפרידות.
יש לנו יכולת להתחבר לכל מימד תודעה בעזרת הדמיון לקלוט אותו ולתרגמו, זה רק עניין של אימון או כפי שאמרה הישות המדריכה אותי "עם אימון בא אמון".
נכון, זה שינוי מצב, אלא שאנחנו נמצאים בשינויי מצבים כל הזמן, דלתות מסתובבות. יחד עם זאת אנחנו לא מאבדים כלום, ומתחברים לעוד ועוד נקודות מבט.
ההפנמה של העניין, קשורה קודם כל ברשות לתפוס את הדברים אחרת. לגלות שיש עוד נקודות מבט. זה לא אומר שמחר בבוקר אני כבר אתיישב ואתחבר אליהם ואחיה על פיהם. זה לוקח את הזמן.
ברצוני להדגיש נקודה מאוד חשובה: "אין קיצורי דרך, הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה" כדברי הישויות המדריכות עוד מתחילת דרכי כמתקשרת בחיים הנוכחיים. השלמת מעגל אינה מתאפשרת כשאני עושה עיקוף, מדלגת על ההתגברות, על ההתנסות, ומשתמשת באמצעי עזר שמבטל את העצמאות ואת הביטחון ש"אני גדולה אני יכולה".
סמים, פטריות הזיה, אלכוהול או כל מיני אמצעים להתחבר, להרגיש בטוחה ויכולה הם רגעיים, כשההשפעה שלהם פגה אנו שבים לאותו מקום ופעמים רבות יותר גרוע כיוון שיש יש לנו השוואה ונוצר צורך לחזור על ההרגשה שמובילה לעוד קצת, ועוד קצת מאותו הדבר…
הכוונה שלי להתחברות לאמצעים חיצוניים שבלעדיהם מצבנו לא באמת משתפר, על האמצעים לבוא מתוכנו. שנרגיש בטוחים, יכולים ללא תלות באמצעים חיצוניים שיהיה שלנו על אמת.
בעיני אמצעי חיצוני שיוצר תלות הוא כמו כוח שאול, שאינו באמת שלי מעצם היותי.
אני יודעת שבחרנו להתחבר אל הכוח הפנימי שבנו, לעוצמתנו, "להשיב עטרה ליושנה". על מנת כך עלינו לייצר על אמת חיווטים מחודשים במוח שיעבדו באופן טבעי ללא תלות.
הפער בין הראייה ממקור הנשמה, נקרא לזה, מהמהות, לתוכנה הוא כל כך גדול, אבל הוא צריך היה להיות גדול עד שמגיע הרגע, כמו הפעם, הגלגול הזה, שעלינו לפרק אותו. הוא היה צריך להיות גדול כדי שנחווה את כל חוויות האנוש, לטוב ולרע, לעליונות ולנחיתות. אלה החיים בכדור הארץ, הכול בסדר שלו.
אך הפעם מיצינו. אז מה קורה בדרך עד שמגיעים להכרה שמיצינו?
עולים דפוסים ישנים כולל חרדות ופחדים על מנת שנבדוק את הרלוונטיות שלהם. כמו המטאפורה שכל כך מתארת את מה שאנו חווים בארצנו ובעולמנו: דימוי של בריכת דגי הזהב, צלולה ויפה, כשפתאום בא מישהו עם מקל ארוך, ארוך, ארוך, ומערבב את המים שרגע קודם נראו שלווים ושקופים, ופתאום הפכו סוערים ומלוכלכים, כיוון שכל מה ששקע עולה.
אבל אם הדברים לא יעלו למודעותי, איך אטפל בזה? איך המודעות האנושית הערה שלי תדע ממה אני מפחדת, ממה אני מתגוננת, מה אני מחזיקה עדיין? איך?
זו הדרך בכדור הארץ לפתוח את הזיכרון לטעמי ממש לא בבום, לא בבת אחת, אלא לאט-לאט. כי עד שאין חוויית אבסורד לגבי פחדים, רגשות אשם, התנגדויות, כמיהות וחלומות שאינם מתגשמים, לא נוכל לשנות תפישה ולגלות את הבחירות שעשינו את טעמן ומשמעותן ולהשתחרר מהאחיזה בהן.