דויד מישויות ספיראלת האור:
"המחשבה, תפקידה, לייצר קשר מודע, תקשורת, תקשור, אם את רוצה, בין הידע הקיומי ליקומי, היקומי לקיומי. המוח האנושי זקוק למילים, זקוק להגדרות, זקוק לתיאורים.
אין קשר בין שמיים לארץ אלא אם נוצרים שבילים, שבילי הולכה בין שמיים לארץ. המחשבות הן שבילי הולכה.
העניין הוא שזה הופך להיות מחשבה שנובעת מפחד או מחשש שאתם שמים עליה דגש, במקום לראות אותה כמחשבה חולפת, שמעוררת משהו שקיים, אבל אתן לא מתעכבות עליה.
נכון, דורית, זה בדיוק מה שנאמר לך, 'שימי נקודה, אל תשימי שלוש נקודות, המשך יבוא'…
על כל מחשבה, שימי נקודה. נקודה שאין בה ביקורת, שאין בה שיפוט, שיש בה הכרה בהרגשה, בהבנה, לא משנה במה, יש בה הכרה, נקודה. ברגע של מחשבה שאינך שמה נקודה עליה או אחריה, היא הופכת להיות אין-ספור מחשבות.
אתן מאוד יצירתיות, גם את, גם ברכה, ואתן יוצרות מחזות שלמים, במקום לשים נקודה = יש מחשבה, נקודה. יש עוד מחשבה, נקודה.
את מבינה, ברכה?"
ברכה: כן, כן. מאוד ברור העניין. זה באמת שינוי קולוסלי לגביי, נגיד ככה. אנחנו לא ככה חיינו, לא ככה האמנו, לא ככה הרגשנו, לא ככה יצרנו. כי, כאילו, אם אני שמה נקודה, אז איפה היצירה? כי מתוך המחשבה נוצרה יצירה, כאילו, אני חושבת.
דויד מישויות ספיראלת האור:
"בואי נעשה הבחנה בין הארה, לבין מחשבה. בין אינטואיציה מכוונת, או מעוררת, כשאת מציירת, כשאת כותבת, כשאת עושה דברים, לבין מחשבה.
זו לא מחשבה, זאת יצירה. יצירה פועמת, פועלת, נעה, מתנועעת, משתנה, משנה, עד שאת שמה נקודה. זאת היצירה שלך. זה קורה באופן אינסטינקטיבי.
כשאת יושבת לתכנן איך ומה, את מוצאת את עצמך נתקעת, ואת דוחה ואת לא עושה, ובסוף בסוף בגלל שלא נעים לך שלא מילאת את המשימה, את אומרת 'טוב, מילא, שיהיה מה שיהיה'.
וזה הדבר; שיהיה מה שיהיה. את מבינה, יש הבדל מאוד גדול בין לזרום עם תחושות, עם אינטואיציות, עם הארות, מאשר לחשוב.
את מבינה אותי? ואת עושה את זה, את רק לא שמה לב. את מבלבלת בין השניים. מחשבה שהופכת למחזה, אם תשימי לב, היא תמיד מושתתת על איזושהי דאגה, פחד, געגוע, כאב, לא משנה מה. היא מושתתת על משהו, וממנה נוצר מחזה שלם שבדרך כלל קשור לחוויות מגלגולים קודמים, לכל מיני תוצאות לא סימפטיות שחווית אי פעם, בין שאת זוכרת ובין שלא. זה הופך להיות איזה סיפור, איזה מחזה, שאין לו יותר שום קשר עם העובדות.
את יוצרת כאילו מארגים, באמת כמו מחזות תיאטרון. זו הדוגמה הכי טובה שאני יכול לתת כרגע. אבל כשאת נוכחת, יוצרת, נענית לאינטואיציה שלך, להכוונות הפנימיות שלך, זו לא מחשבה.
המחשבה מתרגמת, מלווה, כדי שזה יהפוך להיות לחלק קונקרטי, אבל זאת לא מחשבה במהותה.
המחשבה היא כלי העזר, אבל היא לא העניין.
וכשאנחנו נותנים למחשבה שלנו לגיטימציה במקום האינטואיציה והיצירתיות הזורמת הטבעית, אנחנו נהיים שבויים. וזה נכון גם במישור האדמה, זה נכון גם בכל המישורים של 'כדור לימוד', וזה נכון גם במישורי ביניים, שאנחנו עדיין בקשר עם כדור הארץ כמו שאנחנו עכשיו. לכן דיברתי ברבים.
אז כל מה שצריך להתאמן עליו, יום-יום, שעה-שעה, זה על הקשבה לאינטואיציה, זה על אימון בנוכחות, זה על רשות לזרום עם התחושה ועם ההרגשה במודע, וזה עניין של אימון במובן האנושי. מפני שכשאת אמרת, התרגלנו, עשינו, את צודקת. זה שייך לדרך החשיבה האנושית שאותה בדיוק באת לפרק.
אז זהו להיום".