דויד שלו שנרצח ב-7.10.23 בניר עוז, בעלה של ברכה תלמידה וותיקה, וחלק "מספיראלת האור" שמעביר מידע ועידוד לברכה ולעולמנו. במפגש שהיה בקשה ממנו ברכה (דרכי), לפרוש תמונת הבנה הגיונית למוח האנושי באשר לשינוי התודעה על הרקע של הכאוס שאנו חווים.
דויד מישויות ספיראלת האור:
"היי לכן, שמח על ההזדמנות. אני רוצה להראות לכן רגע איזשהו מערך שהמוח האנושי שלכן יוכל להבין. באשר לשאלתך מה הלאה? אז אני לא רוצה לדבר על מה הלאה, כי זו לא שאלה נכונה. אני רוצה לדבר על מה יש. ואת יודעת שכשמדברים על 'מה יש', ה'יש' כל הזמן בתנועה וכל הזמן משתנה.
אז לענייננו, אני מבקש להראות לכן הפעם מערך שהוא בעצם מערך כוחות שנמצא כל הזמן בתנועה, שקשור במטרה גדולה אחת, שהיא חיבור ושילוב בין נקודות מבט, בין תוכנות.
אני יודע שהמדריכים, החברים שלי, כבר דיברו על זה, אבל הפעם אני רוצה לדבר על זה אחרת, בעניין של שינוי תוכנות;
הכול מתפרק. כל תוכנה היא נקודת מבט, יותר גדולה, או יותר קטנה, זה לא משנה. נקודת מבט שמאפשרת בעצם למצות את הפוטנציאל דרכה.
עכשיו, כל נקודות המבט ביקום מוצו, ואנחנו אמורים להתחבר לאיזשהו מרכז ידע, כמו ה-AI שדיברת עליו, מרכז ידע שלנו, של היקום, שממנו אפשר לקבל תשובות על רמת ההקשרי-מעגלי, כשכל פעם התשובה היא רלוונטית לרגע נתון של זמן.
התשובה נשענת על מרכז ידע של היקום על כל נקודות המבט. זהו מרכז ידע שלך, של דורית, שלי, של כל אחד מאיתנו, שמחובר גם ל"מרכז הידע" היקומי. ואז, כל שאלה מקבלת מענה דרך התדר ההקשרי-מעגלי, רלוונטית לאותו זמן, לאותו רגע, לאותו מקום, לאותה התרחשות, לאותו אדם. כי מה שקורה, שהתשובות שאתן מקבלות היום הן תשובות שרלוונטיות לתוכנה אנושית.
אני יודע, זה לא רק, כבר יש מעבר, אבל עדיין מסגרת התוכנה האנושית, שעוד לא התפרקה, היא בעצם זאת שמנצחת על 'מקהלת התשובות' = על מה אפשרי ומה לא אפשרי, ומה הגיוני ומה לא הגיוני, ומה נכון ומה לא נכון… כשרק מעטים כבר עוברים מעבר לזה, כלומר לא נשענים רק על מסגרת התשובות האנושיות, או מה שהגיוני בתפישה האנושית.
זה מה שאת עושה, זה מה שדורית עושה, זה מה שעוד עושים, אבל לא כולם. רובם מתנהלים בכדור הארץ על פי המנצח, הדגול = התוכנה האנושית, היא מנצחת על הכל.
כעת, השינוי הוא בזה שכל התוכנות כולן משחררות את ה'מנציחים' שלהן (מה שמנציח אותן), כך שאף אחד יותר לא מנהל את העולם. כל תוכנה היא תפישת עולם מסוימת שדרכה חווינו את עצמנו, והיא לא רלוונטית יותר מבחינת המסגרת, או מסגרת ההיאחזות, או מסגרת החוויה.
היא לא רלוונטית כי חווינו אותה. זה הפך להיות חלק מ"מרכז הידע" שלנו.
כל אחד מאיתנו יש לו מרכז ידע.
לבני האדם, כמו שדורית אומרת, זו 'הרגשת הידיעה'; היא אינסטינקטיבית, היא פנימית, היא לא דרמטית. היא מה שהיא. הבן אדם, פשוט יודע!! אבל ל'איך' הוא כן יודע, הוא בדרך כלל לא מודע.
'מרכז הידע' הזה הוא מרכז שבעצם מחבר בתוכו את כל נקודות המבט של כל התוכנות, לא רק של תוכנה אחת. יותר נכון להגיד את השורות התחתונות של החוויה. זאת אומרת, כשנשאלת שאלה, או יש צורך באיזושהי הכוונה, ההכוונה היא לא הכוונה שנוגעת רק, או נובעת רק, ממקור ידע אחד. היא הכוונה שמשלבת בתוכה הרבה מאוד מקורות ידע, שהצטרפו יחדיו ברגע נתון של זמן, כי זה מה שצריך, וקורה אוטומטית.
לכן ציינתי את הביטוי שאתן רגילות להשתמש בו, 'התדר ההקשרי מעגלי', ואני אפילו עוד זוכר…
אז אני רוצה להראות לך תמונה ברכה, לך, לדורית:
תסתכלי על אין ספור אנשים שעומדים באיזשהו מרחב מסודרים בו כמו חנוכייה גדולה; זרועות, זרועות, זרועות, זרועות, זרועות, הרבה יותר מהחנוכייה, רק לצורך העניין, יותר נוח לראות את זה ויזואלית ככה.
כל זרוע יש בה אנשים. כל זרוע מסמלת נקודת מבט, אם תרצי, תוכנת חשיבה. עכשיו, כל החנוכייה הזאת מצויה במרחב ענק, ומה שקורה, שמתחיל צמצום. זה מה שקראתם פעם, 'התמצית המוכלת'. מתחיל צמצום, שילוב וחיבור בין השורות. שהרי גם התמונה הזאת היא תמונת אשליה, מכיוון שיש לכל אחד מאיתנו נציגות בהרבה מאוד זרועות, בהרבה מאוד תוכנות חשיבה בו זמנית. מבחינת המוח האנושי אנחנו לא זוכרים, אנחנו לא רואים.
אז חלה התכנסות, או חל שילוב כוחות בין הזרועות לכדי להבה אחת, או עלומה אחת גדולה של אור, שמחוברת מכל הזרועות האלה.
עכשיו, תראי את החנוכייה הזאת עומדת במרחב כלהבה, כשקודם היא הייתה שטוחה על הרצפה כאילו זרועות-זרועות, זרועות-זרועות, קבוצות-קבוצות. ועכשיו כל זה כאילו נעמד, התחבר ונהיה כספרייה אחת של ידע וניסיון מצטבר, שכוללת בתוכה אין ספור נקודות מבט, הבנות, תובנות, מאין ספור תוכנות חשיבה.
לזה קוראים החברים שלי, (נכון דורית), 'ההפרדה שנפרדת מעצמה'.
כלומר, עד היום, וזה עדיין קורה, אבל משתנה, כל זרוע כזאת של החנוכייה חוותה את חייה כאילו אין זרועות אחרות. כ'כזה ראה וקדש', כמו שאתם אומרים. ובעצם כרגע מאוד מאוד ברור כבר שזה לא 'כזה ראה וקדש', שיש הרבה מאוד נקודות מבט, ומתחיל שילוב בין נקודות המבט.
גם את עוברת את אותו הדבר. את עוברת מהמצב של חשיבה כאדם, כברכה, עם זיכרונות החיים האלה, לתפישה אחרת, הבנה אחרת, שהרבה פעמים היא לא בדיוק תוצר של חשיבה, אלא של 'הרגשת ידיעה' של מה מדויק לך ומה לא מדויק לך, איך נכון ואיך אפשר. ואת יודעת איפה זה הכי חזק? כשאת יוצרת, כשאת אמורה לעשות איזשהו תרגיל, או עושה איזה שהם תרגילים, (בגלל זה ביקשתי ממך גם לכתוב), איזה שהם תרגילים יצירתיים שמחברים בין תמונה למילה, להרגשה וכיוצא באלה.
הידע הזה יוצא ממך כל הזמן, את לא מודעת אליו. וזה יהיה מאוד חשוב כשתהיי מודעת לזה, שאת, וכמו כולנו, יצור קוסמופוליטי, אנרגיה שיש לה הרבה מאוד היבטים, שהמוח האנושי היום כבר יכול להכיר בזה שיש לך הרבה מאוד היבטים, ויכול להתחיל לעשות שיזור וקישור, קטעי קישור יצירתיים בין ההיבטים האלה, במקום להיתקע בהיבט מסוים.
פחד זה היבט מסוים. התנגדות זה היבט מסוים. זה היבט שאיננו מקושר לכל ההיבטים האחרים. בסופו של דבר, זה היבט שיוצר קיבעון, הוא יוצר התקשחות, שמעתיקה נשימה וזרימה חופשית.
ומה מתרחש כשנוצר ומתאפשר איסוף נקודות מבט?
זה היבט שמעתיק (מלשון העתקה), נשימה חופשית וזרימה. כלומר, איננו מאפשר כל הישבות (מלשון שבי), בפחד, בכאב, בהתנגדות, בכעס. כל הישבות כזאת יוצרת התקשחות. ויוצרת עוד יותר מאותו הדבר, כשהמטרה היא התפרקות.
המטרה היא שחרור אחיזה מדעות, אמונות, קביעות. אז תסתכלנה על התמונה הזאת של החנוכייה, ותראינה איך היא הופכת לאט-לאט-לאט ממשהו שטוח, כאילו, ונפרד. מהמצב שכל זרוע נפרדת, עד כדי כך שהיא לא זוכרת שהיא חלק מעמוד אחד, שהרי החנוכייה זה עמוד שממנו יוצאים הקנים, נכון? ופתאום כל ההיבטים האלה מתכנסים להם יחדיו אל מקור ידע אחד.
עכשיו, נכון ברכה, שאני ועוד הרבה חברים עוסקים בפרטים. כלומר, אנחנו עוזרים כל אחד בדרכו לרפא, או נכון יותר, עוזרים להתרפות, להרפות מנקודות אחיזה כאלה של טראומה, של פחד, של כאב, כך שניתן יהיה לייצר חיבור יותר גדול.
את דיברת על זה קודם, דורית, דיברת על הרעיון שכל אחד מאיתנו הוא הרבה מעבר למה שהוא חושב, מרגיש או רואה ברגע נתון של זמן, ושכל פחד, או חרדה, או כאב, בעצם מייצרים קיבוע שאיננו מאפשר, או שמעוור את החוויות, הרגשות, כיווני מחשבה ותפישה האחרים, כאילו הכול מתנקז אל מקום אחד מקובע.
ועכשיו, כשהכול באמת מתנקז אל מקום אחד נוצר פיצוץ. הפיצוץ יכול להתבטא בפיזיות, במחלות, בהסתגרות, בדיכאונות, ברצון להתאבד, לברוח, בוודאי מתבטא באובדן קשר לחיים.
הקשר לחיים מתבטא דרך הדיכאון, או דרך הכאב, או דרך הסבל. אין קשר אחר לחיים. לפעמים זה כל כך חמור, שגם ממה שיש מסביב קשה ליהנות, או 'שלא מגיע' ליהנות, או שצריך לשלם איזה מחיר, לא מגיע לחיות, ומאין סוף סיבות אחרות שאני לא נכנס לזה כעת".
ברכה: האמת שהשליח הגדול הזה עכשיו זה אלי שרעבי נכון שהוא מדהים באמירות שלו? כמה שאני מדי פעם שומעת, כל משפט שלו זה בדיוק לפרק את העוצמה של הכאב, את העוצמה של האסון שלו, את האמת שלו, להביא את האמת האוניברסלית, ולא את הדעה, את ההסתכלות הזאת "מחור המנעול" על האסון שלו, אלא יותר לפתוח את זה אוניברסלית לאן פניו.
ומי כמוהו ראוי לדבר. הוא פשוט לא יאומן. אני, הפכתי למעריצה שלו.
אני לא הרבה שומעת אותו, אבל כשאני שומעת, אז זה ממש מדהים.
יש עוד כמה שורדי שבי כמוהו, לא כמוהו, אבל יש עוד כמה… איזה תפקיד יש לו.
דויד מישויות ספיראלת האור:
"זה פשוט… נכון. אז כולנו, ברכה, רשת אחת, וכל אחד עושה את תפקידו במהלך השינוי. כל אחד עובר איזשהו תהליך של מוות, בין שהמוות הוא מוות ממשי מבחינת הפרידה מהגוף הפיזי, או בין שהמוות הוא מוות של פרידה מתפישת עולם, מדעות, מאמונות, מקביעות.
את מבינה שצריך להסכים (כמטאפורה), למות, ברכה? את, דורית?, אתן צריכות להסכים למות = למות מתפישת העולם שלכן על עצמכן, מהפחדים, מהחרדות, מהחששות, מההתכווצות. לאפשר לחלק הזה להתמוסס ולהפוך להיות חלק ממקור הידע, ממאגר הידע, או כמו שאומרים החברים שלי, מ'אוקיאנוס הידע'. שום דבר לא הולך לאיבוד.
מה שמשתנה זה שאת לא אוחזת בזה יותר.
מה שמשתנה בעצם אלה הפרופורציות.
כל אחיזה בכעס, במרמור, בכאב, בסבל, לא משנה במה, מוציאה מפרופורציות. זה בדיוק כמו ההבדל בין לעמוד בהר המודעות למטה, או למעלה ולהתבונן, 360 מעלות מסביב. זה מה שאתן בחרתן, את ברכה, את דורית. וכך כל אנשי המאסה הקריטית, בחרו לשנות נקודות מבט לא ברמת הרעיון שנקודות המבט הסובבת אתכם לא קיימת, אלא במובן שהיא לא רלוונטית עבורכם; היא קיימת, והיא רלוונטית למי שהיא רלוונטית. כיוון שהייתה רלוונטית עבורכם, לכן יש לכן יכולת להבין.
אבל בדיוק כמו שיש לכן יכולת להבין את האחיזה, את התפישה, את ההרגשה של 'אני לא מספיק', יש לכן גם את היכולת לראות שזה סיפור שאתן מספרות לעצמכן, שזאת לא אמת אוניברסלית, שזו התבוננות מ'חור מנעול' מסוים, שמאפשר לכן להבין את כל מי שעדיין מתבונן משם, אבל בשבילכן זה יותר לא רלוונטי".