ראיתי לעיני רוחי שני שבילים, השמאלי תכלכל-לבנבן, לא שקוף, המייצג את התוכנה החדשה.
הימני הוא שביל שהמרקם שלו מזכיר לי איזה חומר כמו יוטה כזה, אבל צפוף, צפוף, משהו יותר גס במרקם שלו, המייצג את התוכנה הישנה, שעוד רווחת בעולמנו.
השביל הכחלחל הוא בעל מרקם אוורירי כזה, אך התחושה היא של יציבות אפשר ללכת עליו. בין שני השבילים קיים חיץ, והישויות המדריכות מראות לי דימוי בו אנחנו עומדים כשרגל אחת, השמאלית, נתונה בשביל התכלכל והשנייה הימנית, עומדת על קו החיץ, באמצע בין שני השבילים.
אני מבינה שזוהי מטאפורה שקשורה למצב התודעה העכשווי שלנו מבחינת ההתפתחות, כשרגל אחת שלנו כבר בשביל הלבן = התודעה החדשה, אבל אנחנו עוד לא מיוצבות עליו בשתי רגלינו. פתאום הבנתי שהישויות המדריכות מנסות לעודד אותנו דרך המטאפורה הזו, ולהראות לנו את התקדמותנו והזכירו לי שלפני כשלושים שנה ניתנה דוגמה אחרת לגמרי לגבי המודעות שלנו והיכולת להשתמש בה, של רגל אחת בחלק הימני של השביל וחלק שנייה בשמאלי כשאנחנו מתנדנדים בין הישן לחדש. זה היה אז…
הכוונה לאנשי המאסה הקריטית, עדיין לא לאלה שלא התחברו למודעות רוחנית, ששתי רגליהם עדיין על שביל היוטה = התוכנה הישנה.
התמונה הזאת חזקה ומדברת כיוון שאנו בחוויה של קיטוב בתוכנו בין האנרגיה הישנה, התוכנה הישנה, המחשבות, האמונות, מה שהתרגלנו לחשוב ולהאמין לאורך ההיסטוריה האנושית, קרי בין מה שהתרגלנו להרגיש, לחשוב, להאמין, לבין ההיזכרות של מהותנו הרוחנית, הנשמה המאפשרת את חווית החיים בגוף פיזי.
הישויות המדריכות מדגישות שאנחנו נמצאים כרגע, ממש בנקודת האל-חזור של המעבר לשביל הלבן. כלומר החוויה היא לא רק חוויה של קיטוב, אלא של מאבק בין משהו שחלקנו עוד לא בטוח בו מבחינת השכל האנושי. כאילו שכחנו שביכולתנו להאמין בו ולסמוך עליו, על אף שהידיעה כבק קיימת במודע, בהרגשת הידיעה הפנימית, שאנחנו כן יכולים לסמוך. מין משהו כזה; אנחנו יודעים שזה הכיוון, יודעים שזאת הדרך, יודעים שזה מה שנכון, יודעים שאנחנו נשמה בגוף, אבל…. רגל אחת שלנו עדיין קרובה לשביל הישן ("היוטה") ומערכת התפישה האנושית עדיין מופעלת ומפעילה אותנו, כך עד שתהפוך לא רלוונטית עבורנו.
זאת אומרת, עדיין לא נפרדנו במובן של להרפות אחיזה מהתוכנה הישנה, בת מיליוני השנים, התוכנה המתגלגלת. תוכנה המופעלת כשאנחנו נולדים לכדור הארץ על מנת שנתפקד בכדור הארץ. כדי לתפקד עלינו להתחבר ל"מישור האיכויות והסמלים" = הספרייה האנושית, המכילה את הזיכרון האישי של כל אחד ואחת מאיתנו מגלגולים אנושיים, ואת הזיכרון של כל הנשמות שבחרו להתגלגל כבני או בנות אנוש בכדור הארץ .
הרי הכל קשור, הכל מחובר. אנחנו מפרידים בין הזיכרון הפרטי לזיכרון הכללי, משום שאיננו זוכרים, אבל הכל מחובר, גם אם בלא מודע; כשאנחנו נולדים לעם מסוים, אנחנו נולדים להיסטוריה של אותו עם, כדי שנוכל לתפקד כבנות העם הזה או בנות הדת הזו, או מה שלא יהיה.
כלומר, כשאנחנו נולדות לכדור הארץ, אנחנו נולדות מחוברות לזיכרון האנושי האוניברסאלי המתגלגל, בתוספת לזיכרון האישי שלנו.
אך…. מתחת, מתחת, מתחת, ל"בור השכחה" ישנו הזיכרון של "שעון ראשית", של מהותנו הבסיסית כנשמות. אך הוא קיים בתת מודע, מתחת ל"בור השכחה", כיוון שלא היינו יכולים לחוות את החיים האנושיים על כל מנעד הרגשות והקיטוב, ההפרדה והבדידות והסבל והכאב, אם היינו זוכרות במודע את מקורנו.
הגעגוע למקור תמיד ישנו, לא משנה אם למישהו יש הטבעה ראשונית שהעולם אינו מקום בטוח, או הטבעת זיכרון אחרת, קיים איזה געגוע למקור. ההטבעה היא בעצם תוצר ההשוואה להרגשת הידיעה של היותנו חלק מהבורא מוגנים ובטוחים קרי, מהיכן באנו, לבין התחלת דרכנו כאינדיבידואל עצמאי שעדיין אינו מודע לאן הוא הולך, אלא נושא הרגשה של פתאום אני לבד, פתאום עלי לעשות בחירות… זאת אומרת, כל התהליך הזה, כשאנחנו נולדים לכדור הארץ, הוא בלא מודע מבחינת המודעות ההכרתית.
על פי הישויות המדריכות סיימנו לחוות את כל מה שאפשר לחוות כבני אנוש, לטוב, לרע, עליונות, נחיתות וכן הלאה, והפעם במעבר חיים זה, באנו להאיר את "בור השכחה", קרי, באנו להאיר את "פנס הזיכרון" של מהותנו כחלק מבורא עולם, עכשיו.
אנחנו באופן אישי, וכל אנשי המאסה הקריטית באנו עם "פנס" גדול, להאיר את זיכרון היותנו בכל מיני צורות, כי אי אפשר בעצם לייצר שום שינוי על בסיס אותה תוכנה. אנחנו מאוד יצירתיים, ועל בסיס אותה תוכנה יצרנו גיהינום מפואר, וגן עדן מפואר, וכן הלאה, אבל It's all more of the same. זה לא משהו באמת אחר או חדש, זה לא שביל חדש, זו לא קונספציה חדשה, זה לא תפישה אחרת.
וגם היום, אם מסתכלים מסביב, יש הרבה מאוד אנשים שכבר מחוברים לרוח, אבל עוד לא נפרדו מהאגו שלהם, וחלקם משתמשים בחיבור לרוח ככלי להאדרה עצמית באיזשהו אופן, כשבעצם המטרה היא שוויון ערך. המטרה היא להגיע למה שהישויות מכנות "זיכרון ההיות", למקור שכולנו "אחד", שכל אחת מאיתנו אחת יחידה ומיוחדת, אין עוד נשמה כמונו, אנחנו באמת מיוחדות, אך בדיוק באותה המידה אנחנו חלק מהפאזל, שבלעדינו הפאזל לא שלם, בלעדי אף אחד אחר הפאזל לא שלם.
זהו בסיס תפישה שונה לחלוטין שעדיין לא רווח כאן. גם מי שכבר מדבר את השפה הזאת היא לא בהכרח מופנמת. נקלטה, אך לא מופנמת הלכה למעשה עדיין.
כשאנחנו מעירים את הזיכרון שכולנו, כל אחת ואחד מאיתנו, ישות בפני עצמה, טהורה, חשובה, חכמה, מדהימה, כמו כל אחד אחר (ואני לא מתעלמת מזה שכל אחד מאיתנו בתלבושת אנושית כרגע), אך מתחת לתלבושת האנושית, אנחנו כבר יכולות לראות, לחוות, להרגיש, את הנשמה של כל דבר. אז אנחנו "אנשי המאסה הקריטית" יותר מאשר כל האנשים האחרים במובן הזה חוות את ההתנגשות הזו, שבין הידיעה המוחלטת ש"אני נשמה טהורה", לבין הרשות להאמין לזה ב-100 אחוז.
אתן מבינות את האבסורד? כאילו משהו בתוכנו עוד לא לגמרי באמת מרגיש כל כולו בטוח בזה, שהוא כבר "משוחרר מהפחדים ומהחרדות, ואינו עסוק במה יהיה", כי הוא יודע ומודע לכך ש"כל מה שבא לפתחי, בא לפתחני" וכן הלאה.
זהו מצב תודעה מדהים של "התבוננות משתאה" וחוויית החיים וחוויית כל הרגשות מבלי לעבור לגור בשום רגש, עם המון חמלה ואהבה לעצמנו, כשאין יותר ביקורת, אין יותר שיפוט, לא צריך את זה, זה אי-רלוונטי.
אנו חוות את הפער בין הידיעה שכבר מתורגמת למילים אנושיות, לבין היכולת לחיות את זה הלכה למעשה. במקום זאת אנחנו ממשיכות עדיין להגיד לעצמנו דברים כמו; "אוף, איזה מטומטמת אני, שוב פעם עשיתי את זה… או שוב פעם לא שמתי לב"… האוטומט של התוכנה הישנה עוד פועל. עדיין דברים "קופצים" לנו ומפריעים לנו לחיות את עצמנו כנשמה טהורה שוות ערך לכל הנשמות האחרות. העולם שלנו עדיין שבוי בעליונות ונחיתות, שגם אנחנו בחיבור לתוכנה האנושית מגיבות לזה. לא יכול להיות שלא. אנחנו לא באנו כחוצנים לכאן. באנו הנה כיצורי אנוש כדי לשנות את האנושיות. אך ניתן לשנות את האנושיות כשאנו משנות את האנושיות שלנו, שבנו, מפסיקות לבקר ולשפוט אותנו, שכבר ניתן לנשום/לקבל את הדברים פנימה והכל הופך ל"טיפת צבע אדום באוקיאנוס".
זה חתיכת אתגר מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, גדול, שמביא לשינויים גם במצבי הרוח והאנרגיה, שלא לדבר על זה שגם בחרנו בשינוי פיזיולוגי, תוך כדי החיים עצמם.
תחשובנה רגע, הגוף רגיל לתפקד על פי תבנית ובצורה מסוימת, ופתאום המעטפת המגינה כביכול נמסה, ואנחנו נהיות חשופות פיזית לאנרגיות שלא היו באג'נדה של המבנה הפיזי כשנולדנו, אלא רק כאופציה.
עבדנו עם שליש מוח, פתאום מתחילים להתחווט חלקים נוספים במוח, שקודם היו בתרדמת, דבר היוצר שינוי ב-DNA. כלומר יותר מסלילי ה-DNA מתחילים לעבוד, דבר המביא לתגובות שחלקן לא תמיד נעימות בלשון המעטה. במילים אחרות, דברים שמאיימים פתאום על הביטחון שלנו על הבריאות שלנו, על היכולת שלנו לתפקד, דברים שמעלים פחדים, כמו למשל כל מה שקשור לאובדן שליטה בחיינו, בעצמנו, כמו הפחד "לפול" על הילדים או על אחר, הפחד מאבדן הבריאות ומסוגלות התיפקוד ועוד.., נוצרת נדנדה פנימית בין הפחד לבין הידיעה שהכל בסדר שלו. נחוצה לנו עזרה ותמיכה על מנת נוכל לסמוך קרי, להעביר את הרגל השנייה. חשוב לזכור שאנחנו אמנם עושות את התהליך הפרטי שלנו אך הוא יושלם רק ביחד, לא לבד.
אף אחת ואחד מאיתנו לא יכול/ה לעמוד לבדו/ה על השביל התכלכל-לבן. אנחנו עושות את זה ביחד, כל אנשי המאסה עושים את זה ביחד. הבחירה היא לפתח את המודעות שלנו, ולעזור לאנשים אחרים לעשות אותו דבר, כל אחת בדרכה, יש לנו תפקיד.
אני נזכרת בחלום מלפני 20 או 30 שנה. חלמתי בלילה שאני נמצאת באיזשהו כוכב עם הישויות המדריכות ועוד אנשים, גם מכדור הארץ, וכולנו יוצאים יחד לאיזשהו מרחב מאוד, מאוד, גדול שבקצהו עומד הר מאוד גבוה. ההר נראה כמו חרוט ענק וכשמטפסים למעלה, עומדים בתוך "קערת החרוט". ואז אני חווה אותי הולכת עם המון, המון, המון, אנשים לכיוון ההר, ויש קבוצה של אנשים שכבר התחילה לעלות להר = "הר המודעות" כמטאפורה, כשהמדרגות השונות בהר מציינות נקודות מבט שונות, ורק כשאנחנו למעלה, יש לנו יכולת לקבל פרופורציות אחרות, לשנות פרופורציות, כי אנחנו רואים 360 מעלות מסביב לכל פרטי הפרטים.
בחלומי אנשים התחילו לעלות בהר, גם אני ביניהם, נתנו ידיים אחד לשני כדי להעפיל במעלה ההר ויצרו שרשרת מופלאה, כך שכל אנשי המאסה הקריטית, יהיו למעלה = השביל הלבן-תכלכל.
מדובר בשינוי פרופורציות בתפישה אחרת, בזיכרון אחר, הזיכרון של מי אנחנו באמת.
החיבור לתודעה הרוחנית מזמין אותנו לזכור שבמהותנו הבסיסית, הכל קיים בתנועה ותנודה של יחסי גומלין מדויקים, בסדר אקראי מופתי ומופתי אקראי. זאת המהות שעלינו להפנים בהכרה היומיומית המודעת שלנו, שתאפשר לנו להעביר את הרגל לשביל של התודעה החדשה.
אנחנו יוצרים שביל חדש, אך עדיין ישנם מקומות של ביקורת, שיפוט, האשמה, בין שזה לגבי עצמנו או בין שזה בכלל. מקומות שאין בהם קבלה וחמלה, אותם המקומות של ציפייה שיהיה אחרת, במקום להיות נוכחים במה שיש וכדומה. אני מדברת על שיח פנימי שנראה שרבים יכולים להזדהות איתו.
חשובה בעיני מאוד היכולת לראות/להכיר שאנחנו נמצאות על השביל החדש, רגל אחת כבר יפה מאוד שם, וביכולתנו להעביר את הרגל השנייה. כל אחת מאיתנו עושה את זה בתוך עצמה, אבל בעצם כולנו עושות את זה ביחד. וגם אם אנחנו כן מדברות על כך בכלל וביננו או לא מדברות, אנחנו מדברות/משדרות!!
כלומר, מתקיימת תקשורת במודע ושלא במודע, וככל שהאמונה שלנו, והתודעה האנושית שלנו יכולה להתחבר לזה, המעברים יותר זורמים לנו, יש בנו גמישות גדולה יותר. וכל הכבוד לכל אחת באופן אישי שאנחנו עושות את המעבר הזה, צריך המון אומץ. זה באמת להביא שפה שחלק גדול מהעולם שלנו לא מוכן/בשל לקבל עדיין.
בעצם בחרנו לוותר על תלות הערך האנושית ולהתחבר לערך שקיים לנו מעצם ההיות. הישויות המדריכות כל הזמן חוזרות על המשפט "מעצם ההיות".
השביל הישן אמור להפוך חלק מ"אוקיאנוס הידע" והוא עדיין נפרד. כשהתוכנה האנושית הופכת להיות חלק "אוקיאנוס הידע" היא מפסיקה להיות רלוונטית כמבנה שמשתמשים בו, מה שנשאר אלה השורות התחתונות של הניסיון המצטבר. כלומר, אנחנו יודעים מה זה להיות בני אדם, אנחנו יודעים מה זה "נפגעתי, אכלו לי, שתו לי", אנחנו יודעים את כל זה, אך זה לא נחוץ לנו ומבחינתנו זה כבר לא רלוונטי, כי זה לא רלוונטי בתפישת עולם אחרת לגמרי.
כרגע עוד מתקיימת הישענות על התפישה הישנה ולכן אנו תוהים לעיתים מה שוב, או עוד, מפעיל אותנו למרות שאנחנו כבר יודעות שזה לא רלוונטי, זה משום ששביל של "ההתבוננות המשתאה" שמכיל את כל נקודות המבט בתנועה מתמדת, עדיין לא מוכל בתוכנו כבני אדם באופן מלא ולכן, המטאפורה שניתנה היא של שני שבילים. זה לא באמת נכון, ברגע שיוכל (מלשון הכלה), השביל האנושי בתוכנו השיפוט או ביקורת יהפכו ללא רלוונטיים, במקומם נחווה חמלה, אהבה וקבלה, נעזור לעצמנו ולאנשים אחרים הרבה יותר אך שוב, איננו עושות את זה לבד, כולנו עושים את זה יחד.
ההיפרדות או על הפיכת השביל הקודם, 'שביל היוטה' לחלק מ"אוקיאנוס הידע", לטיפת צבע אדום באוקיאנוס, הלכה למעשה הוא עדיין מצב של שאיפה יותר מאשר חוויה 24/7 למרות שאנחנו ממש מרגישות אותו בלב, יודעות שזה נכון ואין לרובנו ספק בו.
כמו התוכנה האנושית, יש המון תבניות ביקום, וכל היקום כולו, כל העולמות עסוקים בלוותר על השביל הישן שלהן, כדי להפוך אותו לחלק מ"אוקיאנוס הידע". כולם עסוקים בחיבור לשביל של אחדות, של שוויון ערך, לשביל הישות במקום של האישיות, אם נדבר בשפה שלנו. האישיות מסמלת את ההפרדה ואילו הישות את הנשמה, המהות, הביחד.
המטרה היא להתחבר לאלוהים שבתוכנו כחלק מהאלוהים הגדול, כך שנוכל לחוות התפעמות והתפעלות אינסופית, מהמגוון, מכל נפלאות הבריאה. מהתפקידים השונים, התרבויות השונות, הדתות השונות, ועל תופעות בקיום שקימות גם בנו. אפרופו אור על "בור השכחה", בנו יש את זה, יש לנו חלקים בכל מיני מקומות בקיום וביקום שאנחנו אפילו לא מודע להם.
ומה זה אומר שיש לנו חלקים? זה אומר שהתודעה שלנו היא תודעה שהתחלקה או השתקפה לאינספור תוכנות חשיבה, על מנת למצות את הפוטנציאל האצור בה. אך, במעבר החיים הנוכחי הגיע הזמן להפוך את התודעה המחולקת לתודעה מחוברת, זאת "ההפרדה שנפרדת מעצמה".
קיימות נקודות מבט רבות ושונות, (אם ניקח את מטאפורת "הר המודעות"), אך כל נקודות המבט הן "יצירות לצורך הגשמה דרך חוויה", הן לא "אני". כל היצירות האלה והתפקידים שלקחנו בהם חלק אינם אומרים עלינו כלום ושום דבר. אם הייתי טיפשה או הייתי חכמה או שמנה או רזה או עשירה או עניה, רעה או טובה, אינו מוריד או מעלה כהוא זה מהנשמה הטהורה שאנו רק משמש ככר למידה והתפתחות, כר מיצוי הפוטנציאל. כשהמודעות הזו רווחת בתוכנו זה סימן שהרגל השנייה עברה מהאמצע לשביל החדש.
לסיכום:
באנו להכיל את התוכנה הישנה ולשנותה אך כרגע אנחנו עוד חיות את התוכנה האנושית, וזה ברור, מכיוון שנולדנו לכדור הארץ ועלינו לתפקד עם התוכנה האנושית, להבין את האנוש שבנו, את העיוור, הבור, הלא רואה, הנתפס בכל מיני דברים, על מנת להרגיש בעל ערך וכדומה. אך מה מתעורר כשאנו מכילים את זה בתוכנו? מתעוררת חמלה ענקית, אהבה, הודיה ואמפתיה.
לא עוד שיפוט, ביקורת, לא עוד התנגדות ומלחמות, לא עוד 'אני רואה יותר טוב, אני יודעת יותר טוב' אלא חמלה, הנובעת מקבלה והכלה הנובעת מהכרות עם החוויה; היינו שם, במובן מסוים אנחנו עוד שם, זה לא זר, כי זר לא יבין זאת ו"זו לא אני הנשמה" אלא היצירה דרכה הנשמה מממשת את עצמה דרך חוויה בתוכנה האנושית, וכך בכל עולם, על פי תוכנת העולם.