חלק שני על שינוי יקומי, בו-זמניות ואי רלוונטיות: "הכוונה ב'לא רלוונטי' היא שהתפישה האנושית אינה מנהלת אתכן עוד אתן יודעות שאתן חלק מהנצח…"
ישויות ספיראלת האור:
אתן מבינות שהשינוי הוא שינוי יקומי? כבר אמרנו זאת בצורות שונות, ונאמר שוב, על מנת שהמהות הנשמתית שלנו תוכל להגשים את עצמה דרך חוויה, היא יוצרת, שמנה לב היטב, היא יוצרת תוכנות חשיבה, תוכנות חוויה, הוויה, גבולות הוויה שונים. יש גבולות הוויה פליאדים, יש גבולות הוויה אוריונים, מאוריון, יש גבולות הוויה סיריאנים, מסיריוס.
יש גבולות הוויה של 'כדור לימוד' ועוד אין ספור תוכנות חשיבה, דרכן חווינו עצמנו לאורך הדרך, ואפילו לומר לאורך הדרך זה מצחיק כי זה קורה בו-זמנית.
כלומר, בו-זמנית מתפרקות להן כל תוכנות החשיבה מאי-רלוונטיות, כי הן מוצו.
חווינו את עצמנו ואנחנו חווים את עצמנו בו-זמנית דרך אין ספור עולמות, דרך אין ספור תלבושות, חלקן תלבושות חומריות, חלקן אתריות.
בו-זמנית של כל אחד ואחת מאתנו ובו-זמנית של כל התלבושות הפליאדיות שלנו, הסיריאניות שלנו, האוריוניות שלנו וכן הלאה. כל התלבושות האלה עוברות תהליך של הרפיית אחיזה בתוכנה. אפילו זה לא נכון לומר שדרוג, מכיוון שלא מדובר בשדרוג, מדובר בשכלוף, והשכלוף מתאפשר דרך כך שכל התוכנות האלה פותחות את שעריהן ונוצר הקשר, נוצרת תקשורת בין תודעות, בין נקודות מבט מכל העולמות ובכל העולמות, כיוון שכל התוכנות האלה מוצו, בדיוק.
כשאנו מדברים על חוויית 'אחדות ניגודים, הרמוניה שלמה', על חוויה של שוויון ערך, של שיתוף פעולה, בדיוק על כך אנחנו מדברים. כל תוכנה שנחוותה, יש לה גבולות של מה הגיוני ומה לא הגיוני ומה אפשרי ומה לא אפשרי. כל תוכנה פותחת דרך המשקפיים שלה את העולמות שהיא פותחת. אבל המשקפיים האלה אינן מחוברות למשקפיים אחרות, קרי נוצרת הפרדה. אז יש מאבקים ומלחמות של צדק בכל העולמות, בצורה שונה, כאילו מה נכון ומה צודק, וישנה עליונות ונחיתות גם בתפישה של 'אני הצודק וכזה ראה וקדש' בצורות שונות בכל העולמות.
ופתאום… להבין שכולם צודקים, שהכול נכון, הכול בסדר, השאלה, מאיזה מקום מסתכלים? דרך איזה משקפיים מסתכלים? והיכולת לוותר על אחיזה במשקפיים כלשהם. לוותר, לא צריך; משקפיים של דעות, אמונות, קביעות, תפישות… לא משנה איך תקראו לזה. הוויתור על המשקפיים הוא מעשה התמורה וההתמרה הגדול ביותר והוא יקומי וקיומי בדיוק באותה מידה, כיוון שכל התוכנות האלה שימשו כבסיס, כאמת, כתשתית, לכל מי שבחר לחוות דרכם.
כלומר, כל פעם שהתגשמה דמות בפליאדות, היא התחברה לתוכנה בפליאדות. כל פעם שאתן מתגשמות בכדור הארץ, אתן מתחברות לתוכנה של כדור הארץ כבסיס, כאמת, שאין בלתה.
ופתאום… הבסיס הזה מתערער.
פתאום… כל המסקנות הן מסקנות מנקודת מבט מסוימת וכבר אינן בבחינת אמת, מפני שמנקודת מבט אחרת, נקודת המבט הקודמת בכלל לא רלוונטית. אז כשאתן מדברות על בלבול, כשאתן מדברות על לא לדעת מה נכון ומה לא נכון, על סתירות, זה בדיוק הסיפור; הכול סותר את הכול. עד מתי? עד הרגע שהכול מוכל ב'אוקיאנוס הידע'.
בבחינת גם זה נכון וגם זה נכון, וגם זה צודק וגם זה צודק וגם זה בסדר וגם זה לא בסדר. הכול נכון.
אתן מבינות איזה שינוי מטורף? אנחנו הישויות עוברות את השינוי, אמנם בצורה אחרת, אבל גם כן כך. כי ההוויה שאיננה מחוברת לגוף פיזי, כמו שלכן, יש לה מרחב ראייה תוכנתי יותר גדול, כלומר יותר קל לייצר נגישות ליותר תוכנות וליותר נקודות מבט, כך שהתשתית היא יותר רחבה, אבל גם אנחנו מכילים את התוכנה האנושית יחד איתכם, את התוכנה הפליאדית יחד עם הפליאדים, את התוכנה האוריונית יחד עם האוריונים.
אז מה נותר? נותר דבר אחד, להתחבר לאמת הפנימית ברגע נתון של זמן, לידיעה הפנימית, להרגשת הידיעה הפנימית ברגע נתון של זמן, לוותר על המחשבות ולהתחבר ללב, להתחבר לצומת המוארת והמאירה מעצם היותה, מעצם היותכן.
אין מספיק פעמים שעלינו לחזור על הביטוי הזה, 'מעצם היותה'. ככל שנחזיר, נחזור על 'מעצם היותכם', מעצם היותך יותר פעמים, אולי זה ייטמע. כי ברגע שאתן מתחברות לאור שאתן מעצם ההיות, מאירות ומוארות תדיר, לא משנה מה קורה מסביב, מתפרקת האחיזה בתוכנה הישנה. מתפרקת האחיזה בהגנות, בפחדים, בחרדות, באמונות, דעות וקביעות, כי היא לא רלוונטית, התוכנה. הן לא רלוונטיות יותר לחיים שלכם. הן רלוונטיות לכל מי שעוד מחזיק בהן, ויש לכן יכולת לראות את זה ולחמול, אך בו-זמנית לחיות אחרת.
כרגע, העולם שלכן, הוא עולם שכל המחשבות האלה רלוונטיות, הן משתקפות אליכן דרך כל מה שקורה מסביב, והאומץ שלכן לעמוד כצומת של אור אל מול המחשבות האלה, ומתוך ידיעה ברורה שזה עדיין רלוונטי למי שאוחז בהן, והאומץ לא לאחוז בהן, זה הסיפור.
זה לא שזה לא קיים, זה רלוונטי עדיין להרבה מאוד אנשים. רק אתן יכולות כבר לראות כמה שהרלוונטיות הזאת תלויה בלאחוז בזה, וכשמרפים זה לא רלוונטי.
הכוונה ב'לא רלוונטי' היא שהתפישה האנושית אינה מנהלת אתכן עוד, אתן יודעות שאתן חלק מהנצח ושאתן תהיינה בגוף הזה האנושי כל זמן שזה נחוץ. אתן יודעות שהרלוונטיות היא רק מכיוון שזה חלק ממערכת הגנה, והפחד להרפות מההגנה הזאת, כי מה יהיה, הכול יתמוטט, נכון?
הכול מתמוטט, הרשות להרשות להכל להתמוטט, להיעלם, להתפוגג, זה הקושי או האתגר הכי גדול שלכן. הכול מתמוטט, וטוב שכך, מפני שלא יכול להיוולד שום דבר חדש, אלא אם כן, הכול יתמוטט. כלומר, כל הניסיון המצטבר, האנושי, הפליאדי, האוריוני וכן הלאה, מתחבר לספרייה. לא תהיה הפרדה יותר.
אתן מבינות מה פירוש 'ההפרדה שנפרדת מעצמה'? זה העניין, 'ההפרדה שנפרדת מעצמה', כלומר, אין יותר תפישת עולם א', ב', ג', ד'… נכון, זה עוד קיים בפועל, אבל יש כבר היכולת להבין שאת כל נקודות המבט האלה בו-זמנית אנחנו מכילים בשמיים ובארץ. זה תהליך שאיננו מובן לרוב האנושות עדיין.
התהליך הזה מתחיל להיות מובן רק למי שהתחבר אליו במודע, כמוכן, כמו אחרים.
במילים אחרות ולסיכום; מה שנוצר בעצם זה חיווט מחדש של אינספור נקודות מבט. ואם נאמר זאת בצורה שתהיה אולי יותר מובנת, ניתן לפתח כל רעיון מאינספור נקודות מבט. את אותו רעיון, כל אחד יפתח מנקודת המבט שלו. מה שקורה בפועל בעולמכן, עדיין, זה שכל נקודת מבט שממנה מתפתח הרעיון הופך להיות עבורכם העניין עצמו. במקום היבט של התמצית הוא תופס עצמאות, זה כבר לא ברור איפה הביצה ואיפה התרנגולת.
במילים אחרות, יש אינספור ביטויים לתמצית, ואף ביטוי הוא לא התמצית עצמה, אלא רק השתקפות המאפשרת את מיצויה. זה כמו מראות. וכשאתן מתחברות לתמצית, למהות הבסיסית שאתן, לצומת האור המאירה והמוארת, כל נקודות המבט הן חוויות, הן ביטויים, הן מראות של האור שלכן, כמו כל הגלגולים שלכן בכל העולמות. אף גלגול זה לא אתן. כל גלגול מהווה מראה של האיכויות שקיימות בכן.
שאלה: אתם אומרים שעלינו לאסוף את כל המראות האלה כאילו למראה אחת כדי שנחווה את ה"אני" הנשמתי נכון, זה התהליך?
ישויות ספיראלת האור:
"נכון ואתן מוכנות לאסוף את כל המראות למראה אחת, וכמוכן יש עוד כמה כמוכן, הם לא מאוד רבים, קרי, קבוצת המאסה הקריטית בכדור הארץ לא מאוד גדולה, וכל אלה שפועלים לשילוב וחיבור נקודות המבט, חווים את 'ההפרדה שנפרדת מעצמה'. כלומר, אתן יכולות לראות את עצמכן כאישיות העכשווית, כשהיא בעצם חלק מאינספור אישיויות שהיו, כמו חדר המראות, ואתן יכולות לחוות את המהות הנשמתית שלכן, את האור שלכן, דרך העיניים של הגוף הפיזי הזה, מתוך מודעות מלאה לכך שאתן אוסף של נקודות מבט, של הבנות, של תובנות, של חוויות בכל העולמות, לא רק ב'כדור לימוד'.
זאת 'ההפרדה שנפרדת מעצמה'.
כלומר, חל תהליך של התכנסות של כל החוויות אל הגרעין. הגרעין הנשמתי חווה את עצמו באינספור צורות, אף צורה זה לא הגרעין, זו רק השתקפות שלו. והמודעות הזאת והרשות לחשוב כך או לתפוש כך את הדברים, מאפשרת לכן להיות במצב שאתן כל הזמן מקבלות מידע רלוונטי, דרך הארות המעוררות תחושות, הבנות, כך אתן כל הזמן מחוברת לידע שמעבר לזמן ומקום בזמן ומקום. כל הזמן מקבלות תשובות והכוונות על פי צורך הרגע. אין צורך לזכור דבר, אלא רק להיענות להרגשת הלב שלכן. כלומר, התהליך הוא תהליך של חיבור הולך וגדל, בין תודעות, בין זיכרונות. זה הסיפור של הארת המוח.
השינוי התודעתי, זאת הארת המוח. אי אפשר היה לחוות את מנעד הרגשות האנושיים ב'כדור לימוד' עם זיכרון מודע של המהות הנשמתית; המהות הנשמתית, המחובקת, המחוברת, ההשתקפות של בורא עולם. אי אפשר היה להרביץ לאף אחד, ובוודאי לא אפשר היה 'להזמין' מכות מאף אחד.
כלומר, ההפרדה הייתה מכוונת לצורך חוויית תוכנות מסוימות, לצורך הגשמה דרך חוויה, על בסיס מסוים, תפישה מסוימת. ומה שאנחנו אמרנו קודם זה שכל התפישות האלה מתירות את עצמן מפני שהן מיצו את התפקיד שלהן; מיצו את התפקיד שלהן, כלומר, כל הידע שואף להתחבר ביחד, כל הנחלים זורמים אל הים, והים הגדול, לצורך המטאפורה, הוא 'אוקיאנוס הידע'.
זאת 'ההפרדה הנפרדת מעצמה', אין צורך יותר ביובלים וכל התהליך שאנו מעבירים אתכם לאורך כל השנים, החל מנקודת הרגישות, בכל הדברים שקשורים לנקודת עוצמה, לנקודת פחד וכן הלאה, עד למבנה הנשמה, ל'נשמת האם, לנגזרת הבחירה' וכך הלאה, הכול נועד למען החיבור הזה, החיבור המודע למקור, שיש לו אינספור פנים, אך אף פן איננו המקור, אלא רק השיקוף שלו. אתן אינכן המקור, אתן השיקוף שהמקור משתקף דרכו".